פרשת השבוע: ״פרשת עקב״ - מה זה קשור אליי?
23.08.24 / 10:03
כניסת השבת ברמת גן 18:53 | יציאת השבת ברמת גן 19:52
יהודי הגיע לעיר הגדולה והתארח בביתו של הרב המקומי. הרב ואשתו קיבלו את האורח במאור פנים, סידרו עבורו את החדר, ואת ארנקו הוא הפקיד למשמר בידיה הנאמנות של הרבנית.
בבוקר היום הראשון לביקורו הלך היהודי להתפלל עם הרב בבית הכנסת המקומי. הרב התפלל כמנהגו בדבקות ובקולי קולות, דבר שלא היה מקובל כלל בעיירה ממנה הגיע האורח. כשחזרו מהתפילה שאלה אותו אשת הרב: "נו, איך הרגשת בתפילה?", "מה אני יכול לומר, הרבנית, צעקות כאלה, למה?!" השיב האורח, והרבנית אמרה: "הלב של הרב בוער!", "האמיני לי שגם הלב שלי בוער, אבל הקב"ה שומע טוב, לא צריך לצעוק...", והרבנית רק חזרה על דבריה בעדינות: "נכון! אבל הלב של הרב בוער". האורח לא יכל יותר להתאפק ואמר: "בוער, בוער... גם הלב שלי בוער, אבל הקב"ה חלילה לא חרש, הוא שומע גם כשמדברים איתו בשקט."
כעבור מספר ימים היהודי פנה לעזוב את בית הרב ולהמשיך בדרכו. לפני שיצא ביקש מהרבנית את הארנק שהפקיד בידיה כשהגיע. הרבנית שאלה בתמיהה: "על איזה ארנק אתה מדבר?!", "מה זאת אומרת?" התפלא האורח, "הרי כשהגעתי לכאן הפקדתי בידיך את כל חסכונותי!", "לא היו דברים מעולם!" היתממה הרבנית. למשמע דבריה התנפל האורח בצעקות: "את לא מתביישת?! איזו רבנית את?! השיבי מיד את כספי!", "מדוע אתה צועק?! אתה חושב שאני חרשת?!" הגיבה הרבנית, "אתה יכול לדבר בשקט, אני שומעת היטב." האורח המשיך בכעס: "למה אני צועק?! כל חסכונותיי הלכו לטמיון, הלב שלי בוער ואת מעיזה לשאול למה אני צועק?!", "לרגע הזה חיכתה הרבנית ואמרה לאורח: "יש כאלה שהלב שלהם בוער על ארנק ויש כאלה שהלב שלהם בוער בתפילה על עם ישראל... דבר אחד ברור, כשהלב בוער אז צועקים!", שלפה את הארנק והחזירה לאורח.
בפרשה הקודמת משה רבנו מספר לעם ישראל כיצד התפלל על עצמו "ואתחנן אל ה'", בתחינה להיכנס לארץ ישראל. בפרשה הנוכחית משה מספר לעם כיצד ביקש עליהם רחמים לאחר חטא העגל, וכאן הוא כבר 'מתנפל בתפילה', "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה', אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי. כִּי אָמַר ה' לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם."
ההתנפלות" הזו היא מה שאנו מכירים כ"נפילת אפיים" בתחנון היומי בתפילת שחרית ומנחה.
כולנו מתפללים, מי בזעקה ומי בתפילה חרישית, ואיך באמת עדיף להתפלל? לצעוק, לבכות או להתפלל בשקט, לנוע קדימה ואחורה או לעמוד?
האמת שאין נוסחה מדויקת, התפילה היא חיבור אישי, אבל מה שכולנו צריכים הוא לב בוער. לב שמלא בתקווה ואמונה שיש מי ששומע, שמכוון אל המטרה ולא מתייאש עד לגאולה ולישועה.
אז נאמר, אנחנו מתפללים כבר עשרה חודשים, כבר אלפיים שנה! איפה הישועה ואיפה הגאולה?!
התשובה היא שלכל תפילה יש את הזמן שלה.
יש תפילה שנענית לארבעים יום כמו אצל משה רבינו, ויש תפילה שנענית לעשרים יום כמו אצל דניאל. יש תפילה שנענית לשלושה ימים כמו אצל יונה הנביא, ויש ליום אחד כמו אצל אליהו הנביא. יש תפילה שנענית גם לחצי יום כמו אצל דוד המלך, וישנה גם תפילה שטרם יתפלל עליה האדם וכבר הוא נענה, כמו שאמר הנביא ישעיה: "והיה טרם יקראו ואני אענה...".
איננו יודעים את סך התפילות שעלינו להתפלל עד שיתן לנו הקב"ה את מבוקשנו. עלינו רק להתחזק באמונה שהשם בוודאי אוהב אותנו וירצה את תפילותינו. להאמין שהתפילות שבאות מעומק הלב יצליחו לבקוע שערי שמים ויגיעו עד כסא הכבוד, ובוודאי שלא להתייאש מן הרחמים.
החסידות ממשילה את התפילה ל'סולם המוצב ארצה' אבל 'ראשו מגיע השמימה'- בתפילה אנו עולים אט אט, דרגה אחר דרגה, עד לראשו של הסולם. מצד שני עלינו לדעת שהתפילה אינה 'כספומט'. לא תמיד הישועה מתקבלת במזומן, לפעמים היא ב'שוטף 30׳ או אפילו ׳שוטף שנה׳... אבל 'בעל הבית' לא נשאר חייב.
תפילה בכוונה היא אמצעי אבל גם מטרה לכשעצמה לחיבור ודבקות עם הקב"ה. בעל התניא, מדמה אותה ל"חוט השדרה" המעמיד ומקיים את כל המצוות.
כיהודים, המילה יאוש אינה בלקסיקון שלנו. בעשרת החודשים האחרונים נוכחנו שאנחנו חזק מאד בתוך הגלות, ונוכל לצאת ממנה רק אם נזכור ונשנן ״שכל ישראל ערבים זה לזה״.
לא רק שעלינו להמשיך להתפלל עבור החטופים, הניצולים, הלוחמים, הפצועים ועבור כל עם ישראל, עלינו ללמוד ממשה רבנו שכשהיה מדובר בתפילה שאינה אישית, הוא התנפל בתפילה לפני השם יתברך, לא אכל ולא שתה ארבעים יום עד שתפילותיו נענו, והקב"ה ריחם על עם ישראל והגזירות התבטלו.
אם כך, נוסיף בתפילה בכוונה ובלב בוער, כל אחד לעצמו וכולנו יחד, עד שיתקיימו בנו דברי המנהיג הנצחי, משה רבנו: "וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִיא", ויהי רצון שתהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך!
שבת שלום!
