פרשת השבוע: ״נח״ - מה זה קשור אליי?
01.11.24 / 10:12
זמני כניסת השבת ברמת גן 16:28 | זמני יציאת השבת ברמת גן 17:28
איך הצליח נח להביא את כל בעלי החיים, מהקרוקודיל ועד התולעת, אל התיבה? איך בכלל אפשר לבצע משימה כזאת? ובאמת, איך מתמודדים עם משימות קשות בחיים?!
אלוקים מצווה את נוח לבנות תיבה ענקית - אניית ענק המחולקת לקומות ומדורים, יציבה ומצופה בחומרים מבודדים, והכל הכל בעצמו. משימה קשה? מאד! 120 שנה לקח לנוח לבנות את התיבה הידועה, לבד. חשבתם שזו משימה בלתי אפשרית? חכו לציווי הבא: להכניס לתיבה זוגות מכל בעלי החיים הטמאים ושבעה מכל בעלי החיים הטהורים. רציני?! נוח כבר לא ילד... איך בדיוק הוא אמור למצוא ולכנס את כל מיני בעלי החיים ללא יוצא מן הכלל, וגם לגרום להם לעלות לתיבה, ועוד בזמן מסוים - רגע לפני המבול?!
"שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹקים אֶת נֹחַ", ורש"י מפרש: "באו אל נח – מאליהן".
נוח בכלל לא התעסק בהבאת בעלי החיים אל התיבה! מה הוא כן עשה? שירטט, חטב עצים, ניסר ובנה, ציפה בזפת והכין את התיבה בדיוק כפי שנצטווה על ידי הקב"ה, לא פשוט אבל ב-120 שנה זה אפשרי.
ואז קרה 'הקסם': ביום הנכון ובזמן המדויק, (התורה מציינת את גילו המופלג "וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה) התקבצו כל זני בעלי החיים ובאו אל נוח מאליהם, ובלי שום השתדלות מצידו - ו"שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ". כל מה שנותר לו הוא רק לסיים את המצווה ולהכניסם "אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹקים אֶת נֹחַ".
איך זה קרה?
נוח פעל כל מה שבאפשרותו ובכוחותיו. הוא עשה כל השתדלות אנושית אפשרית, ועסק בשליחות שהוטלה עליו במסירות מתוך אמונה ובלי להתייאש.
הרבי מליובאוויטש מסביר, שכאשר מנצלים את הכוחות והמשאבים שלרשותנו באופן מקסימלי על מנת למלא את השליחות המוטלת עלינו, ומתמסרים באמת למשימה בהשתדלות הנכונה - זוכים לסיעתא דשמיא מיוחדת, ואת שאר העניינים (שלא בכוחנו) הקב"ה ממלא ללא כל השתדלות מיוחדת מצידנו. כמאמר הפתגם העממי: 'תעשה אתה מה שצריך, והכוכבים כבר יסתדרו מאליהם...'.
מסופר על הבעל שם טוב, שהיה צריך דבר כלשהו מאדם מסוים. הלך הבעש"ט לביתו של האיש והקיש על החלון, אך לא חיכה למענה, אלא רק הקיש ומיד חזר לבית מדרשו. לאחר זמן קצר הגיעו אל הבעש"ט בני ביתו של האיש והביאו לו את מבוקשו.
תלמידי הבעש"ט לא הבינו את פשר הדבר, ושאלו את רבם: 'רבנו הקדוש, אם רצית לפעול נס, למה טרחת ללכת לביתו ולהקיש על החלון? הרי יכולת לחכות כאן! ואם רצית לפעול בדרך הטבע, הרי היה עליך לחכות עד שבני הבית יענו לך ותקבל את מבוקשך, ולא להסתובב מיד ולחזור לכאן'. השיב להם הבעל שם טוב: 'כך הוא רצונו של הקב"ה - שהאדם יעשה כל י- פעולה טבעית, אפילו פעולה קטנה כמו נקישה בחלון, ולאחר שהוא מצידו עשה את שלו, הוא יכול לחזור לביתו, ושאר כל העניינים ייעשו מעצמם...'.
החיים מלאים במשימות בלתי אפשריות: מערימות כביסה ונקיונות תוך גידול ילדים קטנים, דרך פרוייקטים אימתניים בעבודה, טיפולים רפואיים מתישים, הרצון 'לסגור את החודש' ועד לניצחון במלחמה. האם אנחנו יכולים לעמוד במשימות? ואיך נדע מהי ה'השתדלות הנכונה' ומתי לשחרר?
התשובה לשאלה הראשונה היא כן, בוודאי, בתנאי אחד - שאנחנו אכן עוסקים בשליחות שלנו, ולא מבצעים מטלות שלא שייכות לנו מסיבות שונות, כמו: ריצוי, שליטה, חוסר בטחון בהאצלת סמכויות, קנאה ורצון להיות כמו... - מה שעלול לגזול מאיתנו כוחות מיותרים ולהסיט אותנו מהשביל בו נועדנו לצעוד.
'בשבילי נברא העולם'- כשאנחנו צועדים בשביל שלנו, במסלול בו הקב"ה התווה לנו את הדרך, העולם כולו נברא בכל רגע כדי להתגייס ולסייע לנו במשימה.
לגבי השאלה השניה, כולנו צריכים להכין כלי בדרך הטבע שדרכו תעבור אלינו ברכת השם. קוראים לזה השתדלות נכונה, והגבולות שלה נמדדים אך ורק בהרגשה הפנימית שלנו. עלינו לפעול, אך לעולם לא עד למקום בו המאמץ גוזל מאיתנו זמן וכוחות רבים מדי על חשבון הבסיס: בבית, המשפחה והערכים. אם אנחנו בתחושה שההשתדלות פוגעת ביכולת שלנו לתפקד - זהו תמרור עצור.
אם הכלי, שאמור להיות רק צינור לשפע ולברכה שמגיעים מלמעלה, הופך להיות המשענת - סימן שאנחנו 'משתדלים מדי', ובמקום לסמוך על הקב"ה, אנחנו סומכים על הכלי עצמו - על ההשתדלות עצמה.
במקרה כזה עלול לקרות ההיפך הגמור - לא רק שלא מגיעה סיעתא דשמיא, אלא שהקב"ה כביכול מסיר השגחתו ואומר: אני רואה שאתם 'מסתדרים' לבד, בהצלחה...
לכן, עלינו לוודא שאנו אכן עוסקים בשליחות שלנו (וכן, גם לגדל ילדים זו שליחות, לא רק לבנות תיבות שיצילו את העולם), מתמסרים כפי יכולתנו (ולא עד כדי אפיסת כוחות או חלילה יאוש) ומשחררים את התוצאות.
כאן בדיוק 'יקרה הקסם' והכוכבים יסתדרו. הקב"ה נכנס כש'מפנים לו מקום', ושולח סיעתא דשמיא בכל כך הרבה דרכים, שאנחנו אפילו לא יכולים לדמיין.
כי ככה זה כשעושים את השליחות בנוח ולא בכוח.
שבת שלום!
