פרשת צו וחג הפסח - מה זה קשור אליי?

את קורבן התודה שמופיע בפרשה הביא מי שנקלע לסכנה ממשית ויצא ממנה בשלום (כיום, 'מחליפה' ברכת הגומל את קורבן התודה).

למעשה, המילה הראשונה שאנחנו אומרים בבוקר היא תודה - "מודה אני לפניך".

יותר מזה, כולנו נקראים 'יהודים' על שם התודה שאמרה לאה אמנו לאחר לידת בנה הרביעי: "וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה".

רש"י מפרש את ארבעת המקרים שלאחריהם היו מקריבים קרבן תודה: יורדי הים, הולכי המדבריות, חבושי בית האסורים וחולים שנתרפאו. אבל לדעת הרמב"ן אדם צריך להודות על כל דבר שקורה לו, גם על מה שנראה טבעי ושגרתי ולאו דווקא נס.

חז"ל הוסיפו בתפילה את המילים "על ניסיך שבכל יום עמנו" כי ניסים קורים כל הזמן ובכל מקום גם אם אנחנו לא כל כך מכירים בהם.

אלפי שנים שיהודים בכל העולם עוצרים הכל ומקדישים לילה שלם לספר לילדיהם על יציאת מצרים ולהודות על הניסים שהיו בה. אבל האם חשבנו להודות על כך שגם ביומיום זורמים לנו מים נקיים בברזים ולא דם? שלא ניתכים עלינו מטרי ברד ואש? שאנחנו לא חווים מגיפות כמו שחין? שאנחנו לא חיים בעולם של חושך מוחלט?

חשוב לומר "תודה לאל" ו"ברוך השם", אבל לא פחות חשוב לזכור להודות גם לבני האדם: לאנשי השירות (גם אם שילמנו להם), להורים שמפרנסים (גם אם זה תפקידם) ולילדים שעוזרים לקראת החג (גם אם זה החדר המבולגן שלהם...).

עקרון הכרת הטוב מלווה אותנו בתורה ובהלכה, כלפי האדם "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", כלפי החי - מצווה להאכיל את בעלי החיים לפני שהתיישבנו לארוחה בעצמנו, ואפילו כלפי האדמה - לתת לה 'שנת התאוששות ומנוחה' כל שבע שנים, והמים - משה רבינו לא מכה את מי הנילוס בעצמו שהגנו עליו כשהיה תינוק בתיבה.

למה כל כך חשוב לומר תודה?
ראשית כל, ההגינות מחייבת. קיבלת - תגיד תודה! שנית, הכרת הטוב חשובה בשביל עצמך. כשאנחנו עוצרים ואומרים "תודה" נוצרת אצלנו תשומת-לב מיוחדת לדבר טוב ששווה להודות עליו, שקיבלנו משהו, שאנחנו ב"יש" ולא ב"אין" - וזה עצמו מביא שמחת חיים ושפע נוסף.

משפחה יוצאת לפיקניק ביום קייצי - הכל טוב ויפה, מזג האוויר נפלא, הטיול מדהים והאווירה נהדרת! עד שמתיישבים לאכול והילד מגלה ש- אין קטשופ!! זהו! היום שלו נהרס! זו לא רק הנקניקיה שהוא לא מסוגל לאכול, זה כל הטיול שכבר לא שווה כלום...
*אבל זה לא רק הילד, גם אנחנו קצת ככה לפעמים...*.
 
חז"ל אומרים ש"לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל. כל התפילות בטלות וההודאה אינה בטלה" כי להודות זה נצחי. כפי שמגלה לנו דוד המלך: "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלה, הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדוֹ וְעַד דר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ"- חסדי השם נצחיים וימשיכו ללוות אותנו תמיד. מה שנותר לנו הוא רק לומר...תודה.

רגע לפני פסח. אנחנו מתלוננים על העבודה, הנקיונות, הקניות, נקיון לרכב, השלמות לקניות, עוד ארון, עוד מיון, עוד חפצים ובגדים למסירה, בישולים, אפיה עריכת שולחן... רגע אחד.

למה שלא נודה במקום להתלונן? מי שחי בדירת חדר עם מינימום חפצים לא צריך לנקות כל כך הרבה, מי שנוסע באוטובוס לא צריך לנקות את הרכב, מי שהפרוטה לא מצויה בכיסו מסיים מהר מאד עם הקניות, ומי שביתו לא מלא בעוד ועוד רהיטים וחפצים וצעצועים ובגדים לא צריך להתעסק עם מיון ומסירה.
אולי במקום להתלונן על השפע, נעצור ונכיר בו, ונודה לה' על כל הטוב שהעניק לנו.

יציאה ממצרים היא עניין יומיומי. לא צריך לחזור 3,000 שנים אחורה, היא כאן ועכשיו. לא צריך מסע של 40 שנה, רק רגע אחד. לשהות בטוב, במה שהקב"ה העניק לנו, בארץ הזאת שמלאה אנשים טובים ואהבת חינם (אל תאמינו לתקשורת), בליל סדר משפחתי, בבריאות, בזמן משפחה.

חירות היא קודם כל תודעה. שנזכה לחיות בתודעה של בני חורין ולא של עבדים. שנזכה להשתחרר מהמיצרים האישיים וגם הלאומיים, ושנזכה לחירות אמיתית יחד עם כל אחינו ואחיותינו החטופים, ובקרוב ממש גם לגאולה האמיתית והשלמה.