פרשת השבוע: ״תרומה״
28.02.25 / 12:45
זמני כניסת השבת ברמת גן 17:15 | זמני יציאת השבת ברמת גן 18:15
יש לי שאלה: למה הקב"ה, בורא העולם, לא בנה את המשכן בעצמו? הוא הרי יכול היה פשוט להוריד אותו מלמעלה קומפלט, מפואר ומסודר עם כל הכלים, היישר לתוך מחנה ישראל. למה בני ישראל היו צריכים לקבל כל כך הרבה הוראות בניה ולטרוח במדבר, ועוד לתרום מעצמם את חומרי הבניה? מה זה פה - מימון המונים?
האמת היא שזה נכון - הקב"ה לא באמת היה צריך מהם כסף, זהב ונחושת, בדים וקרשים, בדיוק כמו שהוא לא צריך לשלוח אותנו כל יום לעבודה כדי למלא לנו את חשבון הבנק. הוא יכול פשוט לתת.
אלא שגם אם הקב"ה לא צריך אותנו, הוא רוצה את השותפות שלנו ומבקש שניקח אחריות על החיים שלנו. לכן, הכסף לא נופל עלינו מהשמים, ואנחנו באמת צריכים לקום בבוקר, כל בוקר, ולעשות פעולות כדי לקבל את השפע האלוקי.
תזכורת חשובה: עם ישראל מגיע ממצב של עבדות שנמשכה מעל 200 שנים. התודעה שלהם היא של עבדים שאין להם שליטה על החיים שלהם, שלא לדבר על בחירה או שותפות. עד לבניית המשכן הם היו די פסיביים ביציאת מצרים - מי שהיה אחראי על עשר המכות, קריעת ים סוף, חיסול צבא פרעה, מן מהשמים, באר המים, ענני הכבוד ומתן תורה - זה הקב"ה. הוא הנותן והם המקבלים.
הגיע הזמן לגדול ולעבור מפסיביות לאקטיביות, לעבור לתודעה של עשיה ובחירה ולהתחיל לפעול. כשאדם פועל ומתייגע בעצמו, משקיע כסף, זמן ואנרגיה, שותף לתכנון, לאירגון ולביצוע, הוא גם מרגיש קשור יותר וגם בעל ערך יותר, וגם נהנה יותר מהתוצאה.
קחו ילד קטן שלא נוגע בפירות שמגישים לשולחן, תנו לו לבחור בעצמו פירות מהמקרר, לשטוף עם סבון, לחתוך צורות עם אמא ולסדר יפה בצלחת, ותראו איך פתאום הוא אוכל הכל ומבקש עוד... 🍒
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ" - הקב"ה נותן לעם את הזכות 'לקחת' תרומה - להיות שותפים שלו בבניית המשכן, ולהרגיש חלק מהדבר הזה, וכך ליצור אצלם תחושת שייכות.
דוגמא לכך נוכל למצוא למשל אצל שליח חב"ד צעיר שמגיע לנקודה חדשה על הגלובוס ומתחיל ליצור סביבו קהילה. גם אם יקרה נס והוא מצליח לגייס תורם נדיב במיוחד שיממן את כל בניית הבית חב"ד (בהחלט נס), עדיין יבקש הרב מבני הקהילה לתרום מעצמם, לארגן שיעורים ופעילויות, לגייס משתתפים חדשים, להשתתף במניינים קבועים, לתרום להוצאות השוטפות ועוד. למה? כי ככה בונים שותפות, וקהילה היא קודם כל שותפות ותחושת שייכות.
שמתם לב שתרומה = תמורה? בשער הביטחון שבספר חובת הלבבות מלמד אותנו רבנו בחיי להיות אנשים פרודוקטיביים (יצרנים) בחיינו, ולעשות השתדלות מצידנו בכל תחומי החיים, ולא לסמוך על הנס או על התפילה, כי רצונו של הקב"ה הוא שנפעל בדרך הטבע, וכשנתרום מעצמנו לרווחת חיינו נקבל בתמורה את ברכתו של הקב"ה: "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה".
ועוד שאלה לסיום: כמה צריך לתת, כמה השתדלות צריך לעשות?
למרבה ההפתעה, בניגוד להוראות המאד מדויקות של שלבי בניית המשכן, כשמדובר בתרומות, הקב"ה אומר: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" - תנו כמה שמרגיש לכם נכון. והכלל הזה חשוב מאד גם במידת הביטחון.
כמה השתדלות עלינו לעשות מצידנו? מה האיזון הנכון בין לסמוך על ה' לבין לסמוך על הפעולות שלנו? הנתינה והעשיה אמורות למלא אותנו, והתשובה היא: עד כמה שזה מרגיש נכון. הכלל הוא שאם נשארנו מרוקנים ומתוסכלים - סימן שחרגנו ואנחנו באובר- נתינה, אבל אם התמלאנו שמחה והלב התרחב - בינגו! עשינו מה שצריך, וכאן בדיוק תיכנס ברכת השם. כמו כל דבר בחיים, איזון הוא המפתח להצלחה.
ואם במימון המונים עסקינן, בקרוב ממש בעזרת השם ייצא לאור הספר של כולנו: פרשות ברזל. איך של כולנו אם אני כתבתי אותו? פשוט מאד: הספר נכתב עם המון תמיכה מכם הקוראים. הפידבקים, ההודעות שלכם, התגובות והשיתופים, המקומות שאליהם אתם לוקחים את הפרשות - לכיתה (גם של ילדים מיוחדים ויקרים), לפלוגה, לשיעור בבית חב"ד, לשולחן שבת בדרום אמריקה או במושב - הופכים את הדבר הזה למשהו ששייך לכולנו, וכל אחד לוקח את זה בדרך שלו ובקצב שלו.
הספר, כמו בית חב"ד נודד, שייך לכולם ולכל אחד יהיה בו מקום, ויהיו בו עוד המון הפתעות ובונוסים מלבד הפרשות!
ולכן, גם אם יש ביכולתי להוציא אותו לאור בעצמי, הדרך הנכונה היא להמשיך ולעשות את זה יחד איתכם.
בע"ה לפני ההדפסה יעלה קמפיין מימון המונים קצר- בו כולם יכולים להיות שותפים להקמת הפרויקט, להקדיש פרשה, להנציח, להזמין ספרים מראש, לתאם הרצאות ומפגשים בעלויות מופחתות שמתאימות לכולם - איש אשר ידבנו ליבו.
למעשה, השורה התחתונה היא: "יחד (ובע"ה) ננצח" זו לא רק סיסמא של מלחמה, זו דרך חיים.
