פרשת השבוע: פרשת תצווה

בס"ד

אין עוד מלבדו

מה באמת הופך קשר למשכן? האם אלו הרגעים הגדולים – החתונה המפוארת, החופשה החלומית, או המחווה הגרנדיוזית שכולם מדברים עליה? או שמא הכוח האמיתי טמון דווקא ביכולת לבנות שגרה יציבה ולהבטיח האחד לשני\ה קרבה ואמון יום אחר יום?
התשובה נמצאת בפרשת "תצווה" שעוסקת כולה בהכנות למשכן. בתוך ההדר, הזהב והאבנים היקרות, מופיע יסוד פשוט ועוצמתי: ההתמדה.

במרכז הפרשה אנחנו פוגשים את "קרבן התמיד": "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם".
יום אחרי יום. בוקר וערב. בלי דרמות ובלי זיקוקים. פשוט להיות שם. תמיד.

התורה מלמדת אותנו שיעור עמוק: הקדושה לא נמצאת רק בשיאים חד-פעמיים, אלא ביכולת להתמיד. גם בבית - יש רגעים חגיגיים, אך מה שבונה את הקשר באמת הוא ה"תמיד": להמשיך לומר מילה טובה גם שקשה, להכיל, לתמוך, להכין כוס קפה, להתעניין, לחבק. לבחור בטוב גם בשעת משבר. זה הכוח האמיתי לבנות משכן יציב.

כשאנחנו עקביים ומתמידים -אנחנו יוצרים משכן. לא כזה של זהב, אלא מקום של ביטחון ואמון, שבו כל אחד מרגיש אהוב ומוערך. כל מעשה קטן שחוזר על עצמו הוא כמו שמן זית זך שמעלה נר תמיד בנשמה.

לבחור ב"יש"- בכל בוקר יש לנו הזדמנות לבחור מחדש. לא להסתכל על חשבונות האתמול או על מה שחסר, אלא על נקודת האור של היום. השגרה אולי נראית פשוטה, אך היא המזבח שעליו עולה האש הגדולה ביותר.

מילה אישית אליכם:
בכל בוקר שבו אתם קמים וממשיכים לבחור בעצמכם ובאנשים השותפים לחייכם- אתם בונים משכן. אולי אין שם בגדי זהב ואבני חושן, אבל יש שם לב שבוחר ב"תמיד". ובתוך השקט של השגרה – שם שורה השכינה באמת, שם זורח אור ניסי שלא כבה.

שבת שלום ומבורכת של נתינה, אהבה ושפע!

סיפור לשולחן השבת:

״נשלחתי משמים לעזור לך" – הפגישה המצמררת בחדר הלידה.
ערב פסח תשס"ד. מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל נכנס לחדרו לאחר תפילת שחרית, כשפניו להבות אש. בנו, הרב משה, הבחין בסערת הרגשות של אביו ושאל בזהירות: "קרה משהו, אבא?״

מרן הביט בו ואמר: "תשמע דבר שלא שמעתי כמותו מעולם". הוא סיפר על יהודי, עולה מצרפת, שניגש אליו באותו בוקר עם ילד קטן בן שש. "תברך אותו כבוד הרב", ביקש האב, וכשמרן בירך אותו בברכה רגילה תוך כדי הליכה, עצר אותו האב ואמר בדמעות: "לא, אדוני הרב. זה כמו הבן שלך. אתה צריך לברך אותו יותר!".

בתמיהה שאל אותו מרן: "למה הוא הבן שלי יותר מכל ילד אחר?". והאב החל לספר את סיפורו המצמרר:

"לפני שש שנים, כשעליתי מצרפת, הייתי מחוסר פרנסה. הציעו לי לערוך ליל סדר מרכזי לעולי צרפת. אשתי, שהייתה בחודש התשיעי להריונה, הסכימה למרות הקושי, כדי שנוכל להתפרנס.

אלא ששעה קלה לפני כניסת החג, החלו הצירים. הגענו לבית החולים 'ביקור חולים', והמחלקה הייתה כמעט ריקה מאדם. אחות אחת נותרה שם, והיא התנצלה ואמרה שהיא כבר מטפלת ביולדת אחרת ואינה יכולה להתפנות.

עמדתי שם אובד עצות. מצד אחד – אשתי כואבת וזקוקה לי, ומצד שני – מאות אנשים מחכים לי שאערוך להם את הסדר. אשתי הביטה בי ואמרה 'לך תשלים את מלאכתך, כולם ממתינים לך, וזכות המצווה תגן עליי'.

יצאתי משם בלב שבור. כשחזרתי מיד לאחר הסדר, התבשרתי שנולד לי בן. כששאלתי את אשתי איך היא הסתדרה לבדה, היא ענתה לי בתדהמה:

'כמה דקות אחרי שיצאת, נכנסה לחדר אישה לבושה לבן, נראתה כמו אחות בכירה. היא ניגשה אליי, הרגיעה אותי וסייעה לי בכל הלידה במקצועיות ובחום. כששאלתי אותה מי היא, היא חייכה ואמרה: שמי מרגלית, אשתו של הרב עובדיה יוסף. נשלחתי משמים לעזור לך, אל תפחדי... תוך רגעים ספורים הילד היה בחוץ'."

באותו בוקר, כשמרן שמע את הסיפור, הוא הבין שרעייתו הרבנית, שנפטרה שנים קודם לכן (בשנת תשנ"ד), ירדה מעולם האמת כדי לסייע לאותה יולדת שמסרה נפש למען הציבור.

לפעמים, ה"תמיד" דורש מאיתנו הקרבה אישית כואבת: לעזוב את הבית ברגע הכי קריטי, לוותר על הנוחות שלנו למען הכלל או להמשיך בשליחות גם כשהלב דואג. הסיפור על אותו יהודי בחדר הלידה ועל התערבותה השמיימית של הרבנית מרגלית ע"ה, מלמד אותנו מסר מרטיט:

סיפור המופלא הזה על הרבנית מרגלית ע"ה הוא תזכורת חיה לשיעור עמוק בחיים: כשמישהו מאיתנו יוצא מגבולות ה"אני" שלו כדי להאיר לאחרים, הוא אף פעם לא נשאר לבד. לפעמים החיים מציבים אותנו בצמתים שדורשים הקרבה אישית – לוותר על נוחות, להניח לרגע את הדאגות הפרטיות ולהתמסר לשליחות גדולה יותר. המסר המרטיט שעולה מחדר הלידה ההוא מלמד אותנו שמי שמוסר נפש למען הציבור ביושר ובתמימות, זוכה להשגחה פרטית שהיא מעל לטבע.

מי ייתן ונזכה כולנו, כל אחד ואחת בשליחותו המיוחדת - למצוא את הכוח לתת מעצמנו מכל הלב. שנזכה להיות "שליחים טובים" זה לזה, ומתוך המסירות שלנו לכלל, נזכה לראות ניסים גלויים, עזרה משמיים וברכה בכל מעשה ידינו.

שבת שלום ומבורכת של נתינה ואמונה!

יפית נהרי.