פרשת השבוע: פרשת שופטים

יש רגעים בשנה שאי אפשר לפספס. רגע שבו משהו באוויר משתנה. הימים מקבלים עומק אחר, התפילה נשמעת אחרת, והלב -גם בלי שביקשו ממנו -מתחיל להתעורר. אלול הגיע. המלך מתקרב. לא עוד חודש בלוח השנה, אלא כניסה אל ארבעים ימי רחמים, סליחה ותשובה. ארבעים ימים שבהם ניתנת לנו האפשרות לעצור את המרוץ, להביט פנימה ולחזור אל המקום האמיתי שממנו הכול מתחיל.

ופרשת שופטים, שניצבת בפתחו של אלול, נותנת לנו את המפתח: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ." דווקא עכשיו, כשהמלך בפתח, התורה מדברת איתנו על שערים. לא שערים רחוקים. השערים שלנו. העיניים שדרכן אנחנו רואות את העולם. האוזניים שדרכן אנחנו מכניסות קולות אל הנשמה. הפה שממנו יוצאות מילים שיכולות לבנות – או חלילה להרוס. והלב, השער הפנימי שבו מתקבלות ההחלטות האמיתיות של האדם.
ועל כל שער כזה התורה מבקשת להציב שופט ושוטר. אבל כאן מגיע הסוד הגדול של הפרשה: השופט אינו רק מי שדן אחרים. השופט הוא גם מי שמכריע מי אנחנו. מי שמתרגל לראות חובה - נעשה אדם של דין. מי שמתרגל לראות זכות - פותח בתוכו מקום של רחמים.

ולכן סיפורו של רבי עקיבא ולימוד הזכות, שבעת השערים, שני ספרי התורה של המלך, הסכנה שבגאווה והצורך בענווה - כולם מתחברים לנקודה אחת: אלול הוא הזמן שבו האדם חוזר להיות מלך בממלכה שלו. לא מלך על אחרים. מלך על עצמו. על המבט. על המילה. על הכעס. על הכבוד. על המחשבה. על הבחירה.

ובמרכז הממלכה הזו עומדת התורה. לא רק התורה שלמדנו – אלא התורה שנכנסה ללב. זו שהפכה את המבט שלנו לעין טובה, את הפה למקור של ברכה, את הכעס לסבלנות, את הגאווה לענווה, ואת המשפט - ללימוד זכות.

זהו גיליון של אלול. גיליון של שערים, מפתחות, תורה ומלכות. כי המלך בפתח. והפעם איננו מגיעות בידיים ריקות. מפתחות הזהב כבר בידייך. הם נמצאים בכל תורה שלמדת, בכל מילה טובה שבחרת, בכל ויתור שאף אחד לא ראה, ובכל פעם שבה יכולת לשפוט - ובחרת להבין.

השערים מוכנים. המפתחות בידייך. שנה חדשה נכנסת, ובעזרת ה' תביא איתה שפע של בשורות טובות, ישועות, שמחות, בריאות, נחת ואור. יהי רצון שנזכה לפתוח את כל השערים הטובים, להיכנס אל השנה החדשה בלב נקי ובאמונה גדולה, ולזכות לכתיבה וחתימה טובה.

אלול מבורך. המלך בפתח - והמפתחות בידייך.

________________________________________________________

זכיתי לעבוד כמנהל בית ספר לצד ניצול השואה, ר' משה פשיגורסקי ז"ל, שהיה אדם עניו שלא סיפר מאומה מהסבל הנורא שעבר. רק לאחר מותו נחשפנו לסיפור מרומם ומצמרר שסופר עליו. בשבת הגדול תש"ה, במחנה הריכוז בוכנוואלד, נפטר אביו של משה'לה, ר' לייבל ז"ל. משה'לה, נער צעיר כבן 13 בלבד, נותר יתום וחסר אונים, וזעק בבכי: "אני חייב לומר קדיש על אבא!".

מתוך סערת הנפש פנה למנהל המכבסה במחנה - יהודי יקה מבוגר – והתחנן: "אבא שלי נפטר לפני שעה, ואני לא יודע לומר קדיש. אני מתחנן אליך, אנא, תן לי את הסידור שלך לכמה דקות. רק קדיש ודי!". היקה הוותיק התחיל לצעוק בתדהמה: "אתה נורמלי?! מאיפה יש לי סידור?! זה נראה לך גערר שטיבל?! תפסיק לדבר שטויות!".

אך משה'לה לא ויתר. הוא הכניס את ידו לכיס הפיג'מה, הוציא את מנת הלחם היומית שלו - 150 גרם לחם יבש שהיו כל מרצו לחיים – ואמר: "אני יודע שבשבת אסור לצום. אבל כיבוד אב חשוב יותר. הקב"ה יסלח לי. קח את הלחם, ובבקשה – תן לי כמה רגעים עם הסידור".

המראה הקורע לב הזה שבר את נשמתו של היקה הזקן. בדמעות בעיניו הוא אמר: "אני כבר זקן, לא נשארו לי עוד הרבה ימים לחיות. אבל אתה, עוד בחור צעיר. אתה עוד תצא מפה חי. אז תאכל את הלחם. עכשיו תמתין לי פה". הוא ניגש למחבוא, הרים את חולצתו והוציא סידור קטן שהסתיר תחתיה.
כשהתברר שאין במקום עשרה אנשים למניין, הצביע היקה על בגדי הפיג'מה של הנספים שהיו תלויים לייבוש ואמר: "בכל פיג'מה כזו היה עד אתמול יהודי שנהרג על קידוש השם. כל פיג'מה כזו היא חיים. יש לנו כאן 8 פיג'מות, יחד איתנו הם מצטרפים למניין...". וכך, מול בגדי הנספים ובכיו של ילד בן 13, בקעה הזעקה "יתגדל ויתקדש שמה רבא".

כשאמרנו לימים בהלווייתו של ר' משה ז"ל את המילים הללו, הביטו הכל בבניו ובנכדיו שעמדו גאים עם סידורים בידיהם, וזעקו מחדש את הקדיש – הפעם מתוך ניצחון הרוח, המשכיות הדורות וגאולה שלמה.

חיבור לפרשת שופטים:
פרשת שופטים פותחת בציווי "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק". במחנה הריכוז בוכנוואלד לא היו שופטי צדק, וה"שוטרים" שימשו כלי שרת של רשע ואכזריות שביקשו למחוק כל צלם אנוש וקדושה. אך דווקא בתוך האפלה הזו, התגלה ה"משפט" האמיתי והעמוק ביותר - המשפט של הלב והנשמה. הנער משה'לה שמסר את פת הלחם האחרונה שלו בשביל קדיש, והזקן שהכריז על פיג'מות הנספים כחלק ממניין קדוש, הראו מהו צדק אלוקי ומהי רוח אנושית ששום מנגנון רשע לא יוכל לה. הם הוכיחו שכאשר האדם שומר על קדושת המשפט והמוסר הפנימי בתוך "שעריו" שלו שום חושך בעולם לא יכול לו, ומתוכו צומחת הגאולה והמשכיות הדורות.