פרשת השבוע: ״ויקהל״ - מה זה קשור אליי?

מי מנהל לי את החיים?

הרב שלום מרדכי רובשקין, נדבן וחסיד חב"ד היה הבעלים של משחטת הבשר הכשרה הגדולה בעולם. בעקבות דיווח לרשויות נערכה פשיטה על המפעל, והוא נשפט ונשלח באופן חסר תקדים ל-27 שנות מאסר! לאחר שחרורו הניסי הפך לסמל של אמונה, ביטחון וגאולה. וכך הוא מספר:

"בליל חנוכה הראשון בכלא במסגרת חופש פולחן הדת, הוכנסתי לחדר ובו חנוכיה עם נר ושמש. הסוהרים חיכו שאדליק ואברך, אך בחדר היו שירותים כך שזה היה בלתי אפשרי״.

"מיומי הראשון בכלא ידעתי שגם כאן הקב"ה מנהל אותי, לא מנהל הכלא ולא הסוהרים. למרות שלאסיר אין בקשות מיוחדות, הבהרתי לסוהר שאיני יכול להדליק את הנר וביקשתי לעבור למקום אחר. הסוהר לא הבין אך הסכים לפנות למנהל הכלא הקשוח״.

"המנהל קצר הרוח הופיע והסברתי לו בכבוד את ההלכה שבגללה איני יכול להדליק את הנר. ידעתי שהסיכוי אפסי אבל 'השתדלות' חייבים לעשות… להפתעתי המנהל הסכים ואף התיר לי להדליק במשרדו הפרטי. המום, הודיתי לו מעומק לבי״.

"ההיתר ניתן ל-30 דקות כפי ההלכה ולפי הוראת רב בתי הכלא, אך למנהג חב"ד יושבים לצד הנרות לפחות 50 דקות. התלבטתי אם לבקש בקשה נוספת, והחלטתי שאת ה'השתדלות' אעשה במלואה, גם אם יסרב, אדע שעשיתי מה שיכולתי לקיים את מנהג חב"ד כפי שהורגלתי כל חיי".

"בנימוס פניתי למנהל: 'אני מבין שתחשוב שאני 'נודניק' שלא מסתפק במה שנותנים לו וקשה לי להסביר כמה זה חשוב לי, ולמרות שלהלכה 30 דקות מספיקות, אני חסיד חב"ד ואצלנו נוהגים לשבת ליד הנרות 50 דקות. הקפדתי על כך כל חיי ואודה לך אם תאפשר לי לעשות כך גם עכשיו״.

"המנהל הביט בשתיקה ושאל: 'בבית עם המשפחה כמה זמן ישבת ליד הנרות?' 'ישבתי עם הילדים ליד הנרות במשך שעתיים או שלוש. לפעמים יותר'. "אם כן", אמר "אני רוצה שתשב ליד הנרות שלוש שעות. בדיוק כמו שעשית בבית שלך!".

"הייתי המום. המנהל הקשוח מורה לי לשבת ליד הנרות שלוש שעות במשרדו הפרטי, הרגשתי את מה שידעתי קודם: אני לא נמצא בכלא כי גוי כזה או אחר החליט כך, יש לי שליחות ותפקיד. הקב"ה הוא בעל הבית האמיתי ששם אותי כאן, ועליי לעבוד אותו גם בתנאים המורכבים שמולי".

שמונה שנים מאוחר יותר, דצמבר 2017: "יום לפני שהשתחררתי בחנוכה קיבלתי הודעה פדרלית רשמית: 'ערעורך האחרון נדחה ואין לך עוד אפשרות לערער על גזר הדין שנגזר עליך: 27 שנות מאסר'. הבטתי במכתב ואמרתי: 'הכול מאיתו יתברך. אני מאמין באמונה שלמה שהוא בעל הבית, הוא קובע הכול והוא שם אותי פה, וגם במצב הזה חובתי לעשות את רצונו'. אחד הדברים זה לא להישבר, להתקרב אליו יותר ולהיות בשמחה. שמתי את המכתב בצד והדלקתי נרות חנוכה".

"בשש וחצי ננעלים האסירים בתאים לספירה. ערב היום השמיני 'זאת חנוכה' נטלתי ידיים והתפללתי: 'עכשיו חנוכה, אנא ממך כל יכול עשה עימי נס, תחזיר אותי הביתה…' פתאום אני שומע ברמקול את שמי. סיימתי את ה'הלל' והדלת נפתחה. הסוהרים פקדו: 'רובשקין, קום! מישהו לוקח אותך למקום אחר'. נלקחתי למנהלים שחזו בי המומים': 'קרא את המכתב… כתוב בו שאתה משוחרר! אתה הולך הביתה!".

״לא ייאמן ולא נתפס. הביתה! 'יודו לה' חסדו' יצאו המילים הראשונות מפי. בדיוק יום אחרי שקיבלתי מכתב פדרלי רשמי שההשתדלות שלי העלתה חרס ואין מה לעשות יותר, שוחררתי בדרך נס והקב"ה הראה לכולנו מיהו בעל הבית האמיתי".

המצווה המופיעה בפרשה: 'ששת ימים תיעשה מלאכה' מעלה תהיה: אם המלאכה תיעשה אז איפה החלק שלנו במצווה? דבר נוסף, בפרשת ראה נאמר: "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה", משמע - עלינו לעשות פעולות אקטיביות בהן תשרה הברכה, איך זה מסתדר?

זה מסתדר כשהאחריות על המעשים היא שלנו, והתוצאות - בידי השם! תפקידנו לעשות 100% מצידנו, ואז לשחרר ולייחל לברכת ה'. כך אנו יוצרים כלי קיבול ראוי לברכה שתגיע מלמעלה.

לציווי הראשון לאחר חטא העגל יש מסר עבורנו: לא לקחת אובר-שליטה על החיים. בני ישראל חטאו בעגל מתוך רצון לשלוט בסיטואציה בכל מחיר - לפי החישוב שלהם משה לא ירד מההר בזמן, והעם היה זקוק למנהיג כאן ועכשיו. הבעיה היא שגם אם כוונתנו טובה, כשאנחנו מנסים לקחת שליטה אבסולוטית, אנחנו לא מאפשרים לקב"ה להיכנס ולעשות את חלקו...

וכפי שראינו בסיפורו של רובשקין, לקב"ה יש אינסוף דרכים, שליחים וצינורות דרכם הוא פועל בעולם, רובם לא גלויים לנו בכלל. תפקידנו רק לפעול את ההשתדלות מצידנו, ואז 'ששת ימים תיעשה מלאכה' - בידי שמים.

כל אי ודאות היא נסיון באמונה, וכל הסכמה שלנו לשהות באי הודאות היא ביטחון בה'. כשאנחנו סומכים רק על הקב"ה ונשענים אך ורק עליו - הקב"ה הופך להיות המשענת שלנו, כדברי הנביא: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' - וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ".

לע"נ כל הנפטרים ובפרט הורי היקרים 
אליעזר בן פנינה ז"ל
אסתר בת חנה ז"ל
גאולה בת מלכה ז״ל