פרשת השבוע: ״בשלח״ - פרשה עם ויטמין E וויטמין B
07.02.25 / 10:30
כניסת השבת ברמת גן 16:58 | יציאת השבת ברמת גן 17:59
אם היה אפשר לבחור שם אחר לפרשה, הייתי קוראת לה פרשת הEמונה והBיטחון.
ברוח השבועות האחרונים, נתחיל בנשים.
מה שלימדו אותנו השבויות שחזרו, דומה מאד לנשי ישראל שהיו שבויות במצרים 210 שנים.
חמש התצפיתניות סיפרו שהן היו יושבות ומתכננות מה הן מזמינות במסעדה מהתפריט, מתלבטות מה עדיף ומה טעים... בזמן שהן בקושי מקבלות 2 פיתות ביום, ואין שום ערובה שהן יוצאות משם בחיים.
בני ישראל חוצים את ים סוף, ואז "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת". מאיפה יש למרים ולכל הנשים תופים?
עוד בזמן השיעבוד הן הכינו תופים ושמרו בארון, מוכנות לרקוד ולתופף ביום שכולם ייצאו ממצרים. לחיות גאולה בזמן הגלות, זאת אמונה!
בני ישראל מגיעים לים סוף, וקולם של פרעה וחייליו הולך וקרב. "וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי?! דַּבֵּ֥ר אֶל בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל ויִסעוּ!" מה זאת אומרת ויִסעוּ, לאן בדיוק?!
קשה לקב"ה לחצות את הים לפני שהם נכנסים? לסדר איזה שביל אדום וקונפטי בשביל האווירה? אבל לא. הים סגור, חול, גלים, עומק, דגים... לאן הם אמורים להתקדם?
חז"ל משווים את הקושי בפרנסתו של האדם וזיווגו, לקריעת ים סוף. יכול להיות שיש משהו שקשה עבור הבורא?
לא. זה לא באמת שקשה לקב"ה לקרוע את הים, אבל הבחירה אם לקפוץ למים העמוקים והסוערים היא קשה, והיא נתונה בידינו, כך שהקושי האמיתי הוא לא אצל הקב"ה אלא אצלנו.
צריך להסכים לסמוך על ה' מספיק כדי לקפוץ למים, כדי לפתוח עסק או כדי לצאת לפגוש אדם שאיננו מכירים ולהיחשף רגשית בלי שנדע אם ייצא מזה משהו.
את הפסוק: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" אפשר לפרש בדרך הפשט, כאילו ה' יעשה הכל בשבילנו ואין לנו סיבה 'להתערב'. רבי מאיר מפרמישלן מגדולי החסידות, מפרש אחרת: "ה' ילחם לכם ואתם תחר(י)שון" - אתם תחרשו את האדמה, וה' יתן לכם לחם". שהרי כתוב "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר ״תעשה" - הברכה שורה על העשיה, וגם שכל ההתחלות קשות, להתחיל- חייבים.
הראשון היה נחשון בן עמינדב, ואחריו הלכו כולם אל תוך המים, והים נקרע בפניהם רק כש"הגיעו מים עד נפש" - ממש לגובה האף. הקב"ה בחן את הביטחון של העם, והעביר לנו מסר נצחי: *עשו מה שאפשרי, ואני כבר אעשה עבורכם את הבלתי אפשרי!* המדרש מספר שהים נקרע בפניהם כל פעם רק עוד קצת, הם התקדמו עוד, ושוב המים נפתחו בפניהם עוד כמה מטרים... זוהי תמצית נסיון האמונה והבטחון, והנסיון הזה הוא הקשה מכולם.
ואז הגיע המן, לחם מן השמים. נאסר עליהם לעשות מעשים שיש בהם דאגה לפרנסה, כמו לאסוף עוד מן גם למחר, אך נדרשה מהם פעולה: לצאת וללקט בכל יום מחדש.
נשאלת השאלה: אם המן מבטא ביטחון גמור בקב"ה, מדוע נדרשה מהם פעולת הלקיטה? ואם הפרנסה נקצבת מראש השנה ועד ראש השנה מדוע עלינו לצאת ולעבוד כל השנה?
כי ככה השם רוצה.
הקב"ה מבקש מכל אדם לקחת חלק פעיל בעולם, לא כדי שיפרנס (כי פרנסה משמים), אלא כדי לבחון את מידת הביטחון שלו:
האם הוא עובד בשעות המקובלות או 'מצאת החמה ועד צאת הנשמה', האם הוא עורך משא ומתן באמונה או במירמה, האם הוא מפריש מעשרות ונותן צדקה. מה היחס שלו למתחרים, לעובדים, לקולגות. האם הוא כועס ולחוץ או רגוע ומסביר פנים, האם הוא עובד גם בשבת. האם הוא מאמין שהכסף מגיע אליו מהלקוח, מיגיע כפיו, מהשקעה טובה שעשה, מהבוס או מבורא עולם?! אם לא נצא ללקוט, לעולם לא נדע. וזוהי הסיבה האמיתית שבגללה אנו עובדים, מבחן האמונה.
כך נבחנו בני ישראל באיסוף המן, מי שבוטח בקב"ה ב-100% לא אוגר למחר.
אז מהו האיזון הנכון בין השתדלות לביטחון?
את התשובה נותן רבנו בחיי בספר "חובות הלבבות", שער הביטחון: בידקו (ממש חשבון על הנייר) מהו הסכום אותו אתם צריכים כדי לחיות בצורה סבירה על פי המקובל, ועשו השתדלות מתאימה עד הסכום הזה. מכאן, ביטחו בקב"ה, שאם בראש השנה גזר עליכם יותר מזה - בוודאי ימצא את הדרך לתת לכם את ההפרש.
המשנה אומרת: "רבי מאיר אומר: לעולם יְלַמֵּד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו. שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות- שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכול לפי זכותו" - בכל סוג של פרנסה בעולם נמצא עשירים ועניים, כי העושר והעוני תלויים אך ורק בבורא, והוא הקובע מי יְעָנִי ומי יְעָשֵׁר.
כמעט שנה וחצי אנחנו צועדים בים סוער שנקרע בפנינו מעט מעט בזכות כל כך הרבה 'נחשונים ונחשוניות' שחיים ממש בינינו. כל מה שנשאר לנו הוא רק להמשיך לצעוד יחד בביטחון ובאמונה, ולהכין את התופים לגאולה הקרובה.
