"חתונת דמים" בבית צבי: לורקה בעיבוד חדש ונוקב

מחזהו הקלאסי של המחזאי פדריקו גרסיה לורקה "חתונת דמים" עולה בעיבוד חדש ועוצמתי של הבמאי איתי פלאוט בבית צבי בהשתתפות שחקני שנה ג' של בית הספר לאמנויות הבמה. הבימוי של איתי פלאוט מציב את הדרמה הפיוטית והחדה של לורקה בהקשר אוניברסלי ועכשווי, המעלה שאלות על כבוד, מסורת, שכול ותשוקות שאין להן מזור.

המחזה, שיתקיים בין ה-12 ל-26 בינואר באולם אלי ליאון ברמת גן, מביא לקדמת הבמה סיפור על טרגדיה משפחתית המובילה לשפיכות דמים. במרכזו ניצבת השאלה הקשה: האם אנו מסוגלים לברוח מגורלנו? לקחנו לשיחה את שיר בודק, שמתגוררת ברמת גן, בת 26, שחקנית שנה ג' בבית צבי, ומגלמת את דמות האם, אחת הדמויות המרכזיות והמורכבות במחזה. בודק נחשבת לשחקנית מבטיחה, ואין ספק שעוד נשמע עליה רבות.

מה משך אותך במחזה הזה?

קודם כל הכתיבה הפיוטית והמדהימה של לורקה, ששמה את הדרמה במרכז מהרגע הראשון בהצגה. ומעבר לזה הרלוונטיות של המחזה לימינו- גם מבחינה חברתית (כמה החברה משפיעה עלינו ועל הבחירות שלנו), אבל בעיקר הכאב של אובדן, למה הוא הופך אותך ומה הפחד ממנו גורם לך לעשות. האובדן במחזה נוגע בכל הדמויות, בעיקר הנשיות, ולוקרה דאג לבנות סביב האם נשים שחוו אובדן. כשכל אחת מהן מתנהגת וממשיכה את חיה עם האובדן בצורה אחרת.

מה היו האתגרים הגדולים עבורך בכניסה לדמות?

זאת אחת הדמויות הכי מורכבות ומדהימות שיצא ושיצא לי בעתיד לשחק. זאת אישה שנסיבות החיים שלה והחברה הפכו אותה להיות מי שהיא- אישה נוקשה ומגוננת מידי על הבן שלה, שהוא כל מה שנשאר לה אחרי שאיבדה את בעלה ובנה בסכסוך דמים ידוע עם משפחה אחרת. מהפחד שיקרה לו משהו, היא משאירה אותו בבית, מושכת את אישור החתונה שלו, וככה, בלי שהיא מבינה בעצם הופכת להיות המייצרת הראשית של הטרגדיה.  מה שהכי משך אותי אליה זאת היכולת המורכבת והמופלאה של הדמות הזאת להיות נוקשה וקשה, אישה של כבוד, לצד אהבה אדירה לבן שלה. ברור לי שאני משחקת אישה שהיא תוצאה של נסיבות חיים של חברה קשה,( שבה לגבר ולאישה יש תפקידים ברורים, להורים ולמסורת) והיא שומרת כל תפקידה ועל כבודה וכבוד משפחתה בכל מחיר, ובנוסף, אישה שפועלת מדחף תמידי להגן על הדבר היחיד שנשאר לה בעולם וזה הבן שלה. צמיד מעניין אותי איזו דמות היתה על הבמה אם האם לא היתה מאבדת את בנה ואת בעלה, או לפחות אחד מהם

מה הרלוונטיות המודרנית לדמות?

הדמות הזאת רחוקה ממני- אמא עם תפישת עולם וערכים שונים משלי,
אבל האתגר העיקרי שלי עם הדמות היה עניין האובדן שלה, בעיקר בתקופה שלנו. זאת תקופה שבה לצערי אין אחד כמעט שלא חווה או מכיר מישהו שחווה אובדן. ההתעסקות בנושא בתקופה הזאת היא קשה ומפחידה. ממבט ראשוני, זה אמור להיות יותר "קל יותר" להביא את חיבור לחוויה של האם כשלצערי האובדן סביבנו ללא הרף, אבל לי זה דווקא גרם לפחד נוסף, מעבר להביא את "הדמות", להביא כבוד לנושא ולתת לו בכלל מקום בצורה הכי מכבדת ומחוברת שאפשר. שאם ישב/ תשב מישהו/י בקהל שהנושא הזה קרוב לליבם, שירגישו שיש להם ייצוג ומקופ בתחושה הכי ראויה שיש. ופתאום לא התעסקתי באיזה "תפקיד" אני מבינה בתור שחקנית בבית ספר למשחק, אלא במשנו שהוא הרבה יותר גדול ממני ומכולנו. אני מקווה שאני מצליחה להביא ולייצג בכבוד את הנושא, שאנשים ירגישו הזדהות ושיש לחיים שלהם מקום בהצגה שלנו

מעבר לתפקידה כשחקנית, שיר זכתה גם להלחין מוזיקה להצגה: "זו הייתה זכות ענקית. אני מודה לבמאי, איתי פלאוט, שנתן לי את החופש היצירתי הזה. החיבור בין המשחק למוזיקה היה תהליך לימודי ומרגש עבורי."

"חתונת דמים" בעיבודו של בית צבי מצליחה להחזיר את הקלאסיקה של לורקה למרכז השיח התרבותי עם שחקנים צעירים ונמרצים, שמביאים לבמה עוצמה, כנות ורלוונטיות. המחזה, שמתכתב עם המציאות הישראלית הכואבת שלאחר 7 באוקטובר, מדגיש את הכוח של התיאטרון לשמש מראה לחברה – עם כל הכאב והתקווה שבה.

במקביל, בחנוכה עלה המחזמר (שימשיך להציג עד ה-2.1) "שכחו אותי בחג!", בו משתתפת בודק. מדובר במחזמר מקורי ומרגש לכל המשפחה, ששם דגש על התבגרות, עצמאות וכוחה של המשפחה. יחד עם "חתונת דמים", נראה כי בית צבי ממשיך להוכיח כי הוא מצמיח דורות של יוצרים המסוגלים להאיר את הבמה באור חדש ומרגש.