תרמה כליה לחברה מזה 20 שנה, כליה אחת ששינתה הכל: הסיפור המרגש של עדי ושרונה מרמת גן
01.11.26 / 12:36
הן הכירו כאמהות צעירות בפורום הורים ברשת והפכו לחברות קרובות. כששרונה נזקקה להשתלת כליה, עדי החליטה להיבדק, ובסופו של דבר תרמה כליה במסגרת תרומה מוצלבת שסייעה להציל חיים - בזמן ששרונה קיבלה כליה מתורם אחר
כשעדי, שרונה והדר הכירו בפורום "הורים לתינוקות" של ynet לפני עשרים שנה כאמהות צעירות, אף אחת מהן לא דמיינה שבעתיד אחת מהן תצטרך השתלת כליה, שתיים מהן תיבדקנה כדי לתרום לה ואחת מהן בסופו של דבר תתרום לה כליה. אבל כדי להבין את השתלשלות העניינים צריך לחזור אחורה. הרבה אחורה.
עדי בן יוסף, בת 49, נשואה ואמא לשניים, ילידת ירושלים ומתגוררת ברמת גן מעל עשרים שנה. על סיפור ההכרות שלה עם שרונה והאירועים שהובילו לתרומת הכליה, היא מספרת: "הסיפור שלנו מתחיל בשנת 2007, בפורום הורים לתינוקות באתר ynet. שם הכרתי את שרונה. שתינו גרות ברמת גן, נפגשנו כמעט במקרה, והמפגש הזה הפך לחברות שנמשכת כבר כמעט עשרים שנה. הילדים שלנו גדלו יחד. עברנו יחד את כל שלבי החיים, צברנו אינספור חוויות משותפות, עם המשפחות ובלעדיהן. יחד עם הדר, חברה קרובה נוספת שלנו, הפכנו לשלישייה של חברות שמלוות זו את זו לאורך השנים.
לאורך כל השנים ידענו ששרונה מתמודדת עם מחלת כליות תורשתית, אותה מחלה שממנה נפטרה אמה. ידענו שיום אחד היא כנראה תזדקק להשתלת כליה, אבל תמיד דמיינו שזה יקרה כשנהיה כבר מבוגרות מאוד. שרונה היא אישה פעלתנית, ספורטיבית ואופטימית בצורה יוצאת דופן. המחלה הייתה שם, ברקע, אבל במשך שנים היא כמעט לא הורגשה בחיי היום יום שלנו.
בתחילת נובמבר 2023, שבועות ספורים אחרי אסון השבעה באוקטובר, שרונה בישרה לי ולהדר שהגיע הזמן להתחיל בטיפולי דיאליזה. באותו רגע הבנתי שאני רוצה לקדם ברצינות את האפשרות לתרום לה כליה. לא ידעתי אם אני מתאימה או לאן יוביל התהליך, אבל ידעתי שאני רוצה לפחות לבדוק. התייעצתי עם פרופ' רחמימוב המנהלת את היחידה להשתלות כליה בביה"ח בלינסון, אותה הכרתי לפני כן בהקשר משפחתי. פרופ׳ רחמימוב הסבירה לי שיש כמה דרכים לעשות זאת, ואחת מהן היא לפנות לעמותת 'מתנת חיים'. עמותת 'מתנת חיים' מלווה את תורמי/ות הכליה בתהליך ומספקת להם מעטפת רגשית ולוגיסטית מלאה. כך התחלתי את הבירור ואת הבדיקות הראשוניות".
את אישה בריאה ששוקלת להיכנס ביוזמתה לחדר הניתוח. לא היו חששות?
"בטח שהיו לי חששות, אף פעם לא עברתי ניתוח בהרדמה מלאה. את כל החששות שהיו לי העליתי במהלך הבדיקות והשיחות במרפאת טרום השתלה גם עם הרופאים גם עם העובדת סוציאלית והפסיכולוגית בבלינסון. התהליך לוקח זמן וזה טוב כי זה נותן זמן באמת לעבד את כל המידע ולקבל החלטה מושכלת ולא רק ריגשית. החשש העיקרי שלי היה מהיממה הראשונה אחרי הניתוח ולהפתעתי זה עבר הרבה יותר קל ממה שציפיתי. גם אצל הוריי בהתחלה היו המון חששות, הם הבינו למה אני עושה את זה אבל מאוד לא רצו שאני אכנס לניתוח שבעצם אין בו צורך. אחרי שהם ליוו אותי באופן צמוד במחלקת השתלות וראו את ההשפעה האדירה שיש לניתוח הזה על המושתלים, הם לגמרי הבינו את ההחלטה".
מאחר ובבדיקות שערכה עדי נמצא כי אינה מתאימה לתרום לשרונה, נערכה תרומת כליה בהצלבה: עדי תתרום כליה למישהו אחר, ובמקביל תורם אחר יתרום כליה לשרונה. גם התהליך הזה היה ארוך ולא חף מבעיות, כפי שעדי משתפת: "בדצמבר 2025 הגיעה סוף סוף הבשורה שחיכינו לה. נמצא תורם שמתאים לשרונה, ונקבע לנו מועד לניתוחים. התארגנו מכל הבחינות. הודענו במקומות העבודה, נערכנו בבית, התכוננו לניתוחים ולהחלמה. כבר יכולנו לדמיין את הרגע שבו שרונה תשתחרר מהתלות בדיאליזה. אבל- זמן קצר מאוד לפני הניתוח, התורם השני החליט לחזור בו. זאת כמובן זכותו המלאה. תרומת כליה היא החלטה אישית גדולה, וכל אדם רשאי להתחרט, אך ברור שברמה האישית זו הייתה בשורה קשה. באותה תקופה גם הדר, החברה השלישית בחבורה שלנו, החליטה להיבדק. לה ולשרונה יש אותו סוג דם, והיא קיוותה שתוכל לתרום לה כליה ישירות. אבל הבדיקות העלו שגם היא אינה מתאימה. אז המשכנו לחכות. ובעיקר השתדלנו לא לאבד את האופטימיות".
האופטימיות של שלוש החברות השתלמה: לשרונה נמצא תורם. בחודש ספטמבר 26 נערכו שני ניתוחים במקביל: עדי ושרונה נותחו בבלינסון, והתורם של שרונה יחד עם האדם בו הושתלה כלייתה של עדי נותחו בביה"ח שיבא תל השומר.
על יום הניתוח מספרת עדי וקולה רועד מהתרגשות: "התחושה הייתה שקבוצה של אנשים, שחלקם כלל לא מכירים זה את זה, מתחברת ברגע אחד כדי לאפשר חיים חדשים. בבוקר הניתוח, שהיה מתוכנן לשעה מוקדמת מאוד, ליווה אותי הצוות לכל אורך הדרך. האחים, האחיות, המנתח ואפילו הסניטר שליווה אותי ממש עד הכניסה לחדר הניתוח היו פשוט מקסימים. כל שלב הוסבר לי, כל שאלה נענתה, והרגשתי שאני בידיים טובות. ואז קרה רגע שלא אשכח: ממש בכניסה לחדר הניתוח, האחות בבלינסון התקשרה לתל השומר. בצד השני של הקו היה התורם האלטרואיסטי, האדם שעמד לתרום כליה לשרונה. דיברנו כמה רגעים, איחלנו זה לזו בהצלחה, וכל אחד מאיתנו נכנס לחדר הניתוח שלו. זה היה רגע קצר, אבל מרגש בצורה שקשה לתאר. שני אנשים, בשני בתי חולים שונים, שעומדים לעבור ניתוח כדי לאפשר לשני אנשים אחרים לקבל כליה".
ממרחק של חודש וקצת לאחר הניתוח, חשוב לעדי לומר כמה דברים מדם ליבה: "אנשים סביבי התייחסו לתרומת הכליה כאל מעשה עצום וכאל ניתוח גדול, ובצדק. זה ניתוח, יש בו סיכונים, וזאת לא החלטה שצריך לקבל בקלות ראש. אבל כשאני מסתכלת על החוויה האישית שלי, אני רואה את הפער המדהים בין מה שהתרומה דרשה ממני לבין ההשפעה שלה על חייו של אדם אחר. נחשפתי לאנשים שעבורם הכליה החדשה פירושה האפשרות לחזור לעצמאות, לשגרה ולחיים ללא דיאליזה. היום שני המושתלים נמצאים בתהליך החלמה, עצמאיים ואינם זקוקים עוד לדיאליזה. הם בדרך לחיות חיים בריאים, עצמאיים ומלאים".
עדי מבקשת להוסיף עוד משהו בהקשר הזה: "אני אישה חילונית, ובעולם שבו אני מתנהלת תרומת כליה היא לא נושא שמדברים עליו הרבה. התחושה שלי היא שבציבור החילוני האפשרות לתרום כליה פחות מוכרת ונוכחת בשיח. לא בהכרח מתוך חוסר רצון לעזור, אלא לעיתים פשוט משום שאנשים לא נחשפו לאפשרות הזאת, לא מכירים מישהו שעשה את זה ולא יודעים איך בכלל מתחילים לבדוק. לאורך הדרך פגשתי אנשים מכל מיני רקעים שבחרו לתרום כליה, וגיליתי עולם שלם של נתינה, של אנשים שמוכנים לעבור תהליך משמעותי כדי לשפר את חייו של אדם אחר. וחשוב לי לסיים דווקא בזה: אני לא מספרת את הסיפור הזה כדי לשכנע מישהו לתרום כליה. תרומת כליה היא החלטה גדולה, אישית מאוד, ולא מתאימה לכל אחד. צריך להבין את התהליך, את הסיכונים ואת המשמעויות שלו. אבל כן חשוב לי שאנשים ידעו שלא חייבים להתחיל בהחלטה לתרום, אפשר פשוט להתחיל מלשאול. לבדוק, להתעניין, להבין מה זה אומר, לשמוע על התהליך ולברר אם זה בכלל רלוונטי עבורם. בלי התחייבות. לפעמים זה כל מה שצריך כדי לפתוח דלת לאפשרות שלא חשבנו עליה קודם".
רוצים לראות האם גם אתם ואתן יכולים להיות מועמדים לתרומת כליה ולהצלת חיים? מבדק התאמה של 30 שניות בלינק הבא:
