החברה הערבית בישראל ראויה להנהגה טובה יותר: הגיע הזמן להחזיר את הקול לאזרחי
12.11.26 / 17:09
בין הפוליטיקה של העימות לבין השאיפה לחיים משותפים, יש ציבור גדול של רופאים, מהנדסים, אחיות, אנשי חינוך ובעלי מקצוע ערבים שרוצים עתיד של ביטחון, שוויון, דמוקרטיה ושותפות. האם מנהיגיהם מייצגים אותם באמת?
החברה הערבית בישראל נמצאת בצומת דרכים משמעותי. מאות אלפי אזרחים ערבים מבקשים לחיות חיים רגילים: להתפרנס בכבוד, לגדל ילדים בביטחון, ללמוד באוניברסיטאות, להתקדם במקצועותיהם ולהיות חלק ממדינה דמוקרטית שבה זכויותיהם נשמרות.
אלא שבין השאיפות הללו לבין השיח הפוליטי שמנהיגים מסוימים מקדמים קיים לעיתים פער מדאיג. במקום להתמקד בביטחון האישי, במיגור הפשיעה, בתעסוקה, בחינוך, בתשתיות ובשילוב כלכלי, השיח הפוליטי נשאב לא פעם לעימותים לאומיים ולהצהרות שמעמיקות את חוסר האמון בין יהודים לערבים.
יש מקום לשאול שאלות קשות על אחריותם של ראשי המפלגות הערביות, ובהם אחמד טיבי מתע"ל ומנהיגים נוספים בחד"ש וברשימה המשותפת. האם הם עושים די כדי להבטיח שהאינטרסים היומיומיים של האזרחים יהיו בראש סדר העדיפויות? האם הם משקיעים מספיק בבניית גשרים, ביצירת שותפויות ובהפחתת המתיחות?
ההשוואה לאיראן צריכה לשמש אזהרה מפני מצב שבו הנהגה פוליטית או אידיאולוגית מתנתקת מהציבור ומנסה לכפות עליו סדר יום שאינו בהכרח משקף את רצונותיו. ישראל היא דמוקרטיה, והציבור הערבי זכאי לדרוש ממנהיגיו דין וחשבון, ביקורת, שקיפות והחלפת הנהגה כאשר היא נכשלת.
הנזק אינו תיאורטי. רופא ערבי המטפל בחולה יהודי, אחות ערבייה העובדת לצד עמיתיה היהודים, מהנדס ערבי המנהל פרויקט לאומי או סטודנטית ערבייה המבקשת לבנות קריירה בישראל – כולם עלולים לשלם מחיר כאשר הפוליטיקה מעודדת חשדנות ומעמיקה את השסע.
אסור לתת למנהיגים, מכל צד, להפוך את ההבדלים הלאומיים לכלי פוליטי. החברה הערבית אינה מקשה אחת, והמנהיגים אינם בעלי הבית של הציבור שבחר בהם.
הגיע הזמן לדרוש הנהגה שמקדמת חיים ולא עימותים, שוויון ולא בידול, שותפות ולא חרמות. הנהגה שמודדת את הצלחתה במספר הצעירים המשתלבים באקדמיה, במספר המשפחות החיות בביטחון ובאיכות החיים ביישובים הערביים.
העתיד המשותף של יהודים וערבים בישראל חשוב מכדי להשאיר אותו בידי פוליטיקאים שאינם מצליחים לבנות אמון. הציבור ראוי ליותר. הרבה יותר.
