דעה: אונס הוא אונס הוא אונס: ההזדמנות הנדירה שהוחמצה בעליון
24.09.26 / 11:36
שופטי הרוב בבית המשפט העליון, נצמדו להוראות החוק היבשות של תיקון 113 לחוק העונשין וביקשו למנוע את "השטחת" המדרגים. אך מול נהג מונית שרמס את חובת האמון הבסיסית ביותר, התחמק מאחריות וניסה להפיל את האשם על המתלוננת – זה היה בדיוק המקום לאתגר את הנוסחה ולהטיל עונש של עשר שנות מאסר. דעה
כל אם ואב שמחכים בבית בשעות הקטנות של הלילה – כשהבת חוזרת מבילוי עם חברות, נפרדת ברמת גן וממשיכה לבדה במונית – לא מתעניינים בסעיפי משנה, בהגדרות אנטומיות או בטבלאות שמשוות בין סוגי אברים. הם לא רוצים לדעת באיזה פלפול משפטי יגדירו בעוד שנה את מה שעלול לקרות לה בדרך. הם רוצים לדעת דבר אחד פשוט, מוחלט ונטול ספקות: שהחוק ומערכת המשפט מעמידים סביבה חומת ברזל בצורה.
בפסק דין שבו הוחמר עונשו של נהג המונית שתקף נוסעת, התגלגלה לחיקו של בית המשפט העליון הזדמנות נדירה לקבוע מסמרות, לחולל מפנה תודעתי ולהשמיע את הקול שכל הורה בישראל מייחל לשמוע. השופט אלכס שטיין עשה בדיוק את זה. בחמש מילים חדות, מדויקות ונטולות מורא, הוא ניסח את מה שהמוסר האנושי והשכל הישר דורשים: "אונס, הוא אונס, הוא אונס".
שטיין סירב לקבל את המדרג המקל והמסורתי. הוא הבהיר כי אין מקום לייצר סלחנות משפטית סמויה או הבחנה מקלה בין אונס "קלאסי" לבין חדירה פולשנית אחרת. מבחינת נפשה וגופה של הנפגעת – גבולות הגוף חוללו, האוטונומיה רוסקה והצלקת נחרתה לכל החיים. המדד לחומרת העבירה אינו האמצעי הטכני שבו השתמש התוקף, אלא עוצמת החילול, הכאב והאימה. גוף אינו שטח הפקר, בוודאי לא בתוך מונית שבה נהג מנצל לרעה את האמון ואת חוסר האונים של צעירה שכל רצונה היה להגיע הביתה בשלום.
אלא ששופטי הרוב, עופר גרוסקופף ויעל וילנר, בחרו להסתייג מהאמירה הזו. ההסתייגות שלהם לא נולדה בחלל ריק; היא נשענה על היצמדות קפדנית להוראות תיקון 113 לחוק העונשין, המסדיר את הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה.
בלבד תיקון 113 עומד עיקרון ההלימה: הדרישה ליחס ישיר ומדויק בין חומרת המעשה ומידת אשמתו של הנאשם לבין מתחם הענישה שנקבע. אחת התכליות החשובות של התיקון היא שמירה על "הרתעה שולית" ומניעת מה שהשופטים מכנים "השטחה" של החוק. הרציונל המשפטי גורס שאם מערכת המשפט תטשטש את ההבדלים בין דרגות חומרה ותתייחס לכל קשת הפגיעות המיניות כאילו היו מקשה אחת ברף הגבוה ביותר, יישמט התמריץ של העבריין לעצור או לרסן את עצמו במהלך האירוע. אם המחיר העונשי על מעשה חלקי זהה למחיר על הפגיעה האכזרית ביותר, החוק עלול לתמרץ תוקפים לבצע את הפגיעה המקסימלית מבלי לחשוש מתוספת עונש. מתוך החשש הזה, בחרו גרוסקופף ווילנר להישאר צמודים לטבלת המדרגים המסורתית.
אלא שבית המשפט העליון אינו רק מחשבון שמודד מדרגי ענישה יבשים, אלא בראש ובראשונה המצפן המוסרי של החברה.
בדיוק כפי שהייתה תמימות דעים מוחלטת בין כלל השופטים ביחס להרשעתו של הנהג, אולי זה היה המקום לאתגר את גבולותיו של תיקון 113. נסיבות המקרה שלפנינו דרשו אמירה במביטה למציאות בעיניים: מדובר בנהג מונית – שירות שאמור להיות מקום מוגן ובטוח עבור כל אישה שרק רוצה להגיע בשלום ממקום למקום – שניצל את המרחב הסגור ואת חוסר האונים כדי לפגוע בנוסעת. לאחר מכן, במקום ליטול שמץ של אחריות, הוא התחמק בתואנות ובתירוצים שונים והגדיל לעשות כשניסה להפיל את האשמה על המתלוננת.
מול מסכת כזו של שפלות וניצול אמון, ההיצמדות הנוסחתית למתחמי ענישה זהירים החטיאה את המטרה. על אף שמדובר בערכאת ערעור הנוקטת ככלל באיפוק, ולמרות מגבלותיו של תיקון 113, הנסיבות החריגות הללו הצדיקו עונש חמור בהרבה – שהיה צריך להגיע עד כדי עשר שנות מאסר בפועל. עונש כזה היה מעביר מסר חד-משמעי שמהדהד בכל תחנת מוניות, בכל בית משפט ובכל חדר חקירות: מי שהופך מונית למלכודת ותוקף נוסעים, ישלם את המחיר המלא, ללא מדרגים וללא הנחות.
ואולי אז, רק אולי, הורים יוכלו לעצום עיניהם בידיעה שהילדים מתניידים במוניות בבטחה יחסית.
להצטרפות לעדכונים בקבוצת הווטסאפ:
