"בין שתיקה לזיכרון: 'סינית, אני מדברת אליך' על הבמה"

עשרות שנים לאחר שנכתב, המחזה "סינית, אני מדברת אליך" מאת סביון ליברכט הוא ממשיך להוכיח את עצמו כטקסט חי, חד ורלוונטי אולי היום אפילו יותר מתמיד. ההצגה, שתעלה בין התאריכים 4–19  בינואר 2026 באולם גרי בילו בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי, מציבה במרכז הבמה משפחה אחת, אך דרכם היא פורשת שאלות רחבות על זיכרון, שתיקה, הורות וטראומה בין־דורית.

ליברכט בחרה לספר את סיפור השואה לא דרך מחנות השמדה ורכבות, אלא דרך הסלון, הזוגיות, המריבות הקטנות והדאגה החונקת. זהו מחזה שמתקיים על התפר שבין כאב עמוק להומור יומיומי, בין זיכרון בלתי נסבל לרצון פשוט להמשיך לחיות.

"כמו בחיים עצמם" אומרת פנינה בש, שחקנית צעירה המגלמת את מרתה, "גם בתוך מציאות של טראומה, היומיום ממשיך להתקיים. ההומור הוא לא בריחה הוא חלק מההתמודדות.". מרתה, בדמותה של פנינה, היא אם ניצולת שואה שחיה בחרדה מתמדת. אהבתה לבתה מירל’ה כרוכה בפחד, שליטה והתפרצויות בלתי צפויות. דמות פשוטה שעלולה לגלוש לפאתוס  אך על הבמה היא נותרת אנושית, מורכבת וכואבת. "חקרתי כל משפט שהיא אומרת" מספרת פנינה. "ניסיתי להבין מה מפעיל אותה וכך הדמות קבילה חיים.

עבור פנינה בש, זהו תפקיד אישי במיוחד. במהלך החזרות, סצנה אחת טלטלה אותה יותר מכולן  הרגע שבו מרתה מונה את שמות בני משפחתה שנרצחו. "פתאום שמעתי את סבתא שלי מדברת" היא משתפת. "היא הייתה היחידה ששרדה מכל המשפחה שלה. השמות במחזה הפכו לשמות האמיתיים. זה הציף אותי והבהיר לי כמה אחריות יש לי על הבמה."

המסלול של פנינה בש אל עולם המשחק אינו שגרתי. היא גדלה בכפר סבא במשפחה דתית, למדה ריפוי בעיסוק ואף עבדה בתחום, עד שתקופת הקורונה גרמה לה לעצור ולבחון מחדש את דרכה. "ריפוי בעיסוק לימד אותי להסתכל על אנשים לעומק", היא אומרת. "להבין מה יכול לעזור לאדם לתפקד בתוך מציאות מורכבת. זה כלי אדיר למשחק". עזיבתה את החברה הדתית, לדבריה, נבעה מהמגבלות שלא אפשרו לה לממש את עצמה כשחקנית. השנה זכתה לחשיפה ראשונה משמעותית במחזמר "בילי שוורץ", שם גילמה את האם מלכה שוורץ וזכתה לתשואות הקהל. כעת, עם מרתה, היא מתמודדת עם תפקיד שהיא מגדירה כ"הכי מאתגר" שביצעה.

למרות עיסוקו בשואה, המחזה אינו נשאר שם. "הוא מדבר גם על ההווה", מדגישה פנינה. "על הורות טראומטית, על העברה בין־דורית, על החיים לצד טראומה. היום, כשכל כך הרבה אנשים מתמודדים עם פצעים מהמלחמה, המסר הזה חזק מתמיד". 

לסיום אני שואלת את פנינה שתי שאלות. האחת על מרתה, האם, ניצולת שואה שמתנהלת בין חרדה, התפרצויות ואהבה חונקת. איך בנית את הדמות מבלי לגלוש לקריקטורה או פאתוס?  על כך היא עונה: "מרתה כתובה כדמות דרמטית שבעקבות הקשיים שחוותה מביעה את הדאגה שלה באופן נוקשה, מסוגר ולעיתים תקיף. בעבודת הדמות, חקרתי לעומק כל משפט שאותו היא אומרת וניסיתי להבין מה המניע שלה לאמירות שלה ולהתנהגויות שלה ומה הרצונות שלה בכל סצנה. כך הפחתי חיים בדמות ואימצתי אותה אלי עד שהצלחתי להציג אותה על הבמה באותנטיות מלאה. לסיום אני שואלת אותה מה היא מקווה שהקהל ייקח איתו הביתה?
"יותר רגישות, פחות שיפוטיות. הבנה שטראומה לא נגמרת אלא משנה צורה, ואם נקשיב באמת, אולי נצליח להיות חברה קצת יותר אנושית".