"אני עולה לבמה עם הפצעים שלי": דמיאן פאור מביא את מלחמת חייו להצגה

לפני שנתיים, כשקיבל את התפקיד בהפקה הקודמת שלו, דמיאן פאור – שחקן צעיר ובוגר גדס"ר נח"ל – הרגיש שהוא מצליח להתחבר לפערים בין מפקדים לחיילים, למסכות בשירות הצבאי, אבל היה מרוחק מנקודת מפתח אחת: הפחד. הפחד מהמוות, מאובדן חברים, מהאויב הבלתי נראה אך נוכח בכל רגע. ואז הגיע 7 באוקטובר.
"פתאום כל שורה במחזה קיבלה משמעות אחרת", מספר פאור. "קראתי את הספר שוב, קראתי את המחזה, וכל כמה עמודים הרגשתי צמרמורת. משפטים שקודם נשמעו כמו דיאלוגים יפים – היום נחנקים לי בגרון" הוא אומר.  כמו  למשל המשפט הזה:
״מה לא נחזור? לא יהיה שוב פיגוע במשגב עם?... יקטפו לנו איזה ג׳יפ על הגדר...״
– משפט שלדבריו הפך לאמיתי מדי, מוחשי מדי, אחרי שאיבד חברים, אחרי שהוקפץ למילואים בצפון, אחרי שחווה מטחים בקריית שמונה וחשש לחייו במשגב עם. 

בהצגה ״אם יש גן עדן״ שתעלה החודש בבית צבי, פאור מגלם את דמותו של ארז, לוחם מוצב הבופור ערב נסיגת צה"ל מלבנון. המחזה מאת דפנה אנגל על פי ספרו של רון לשם, ועוסק בהתמודדותם של לוחמים צעירים עם אימת המלחמה, הפחדים והדילמות המוסריות שמלווים אותם. "מה שמיוחד בתפקיד הזה", הוא אומר, "זה שאני לא ממציא רגשות – אני זוכר אותם. כשאני קורא את המשפט אני כל כך עייף. טילים שורקים לי ליד האוזן ואין לי כוח' – אני ממש רואה את עצמי במילואים, מתעפץ רגע אחרי שקיבלנו התרעה על חדירת מחבלים. אפילו האדרנלין כבר לא מצליח לנצח את העייפות". "אני בוחר להביא את הפצעים שלי לבמה, לא לשמור כלום לעצמי. אחת המתנות הכי גדולות של שחקן היא לחוות הכל עד הסוף. גם מה שלא העזת לפתוח עם עצמך – אתה יכול לפתוח שם".

פאור אינו זר לתפקידים טעונים רגשית. בהצגה "גחליליות", שזכתה לאחרונה לבכורה ישראלית, גילם דמות שנאבקת על משמעות החיים. "זו הייתה חוויה שהוציאה ממני צדדים שלא הכרתי. לעומת התפקיד ב'אם יש גן עדן', ששם אני מתחיל כדמות עם סימני קריאה – בטוח בעצמה, החלטית – ולאט לאט מגלה שגם לה יש סימני שאלה". למרות גילו הצעיר – 28 בלבד – פאור כבר חווה מציאות של פחד, אובדן, קריסה נפשית תחת עומס רגשי. כל אלה הופכים לכלים שהוא מביא איתו אל הבמה.
"אני לא שחקן של טכניקה. אני שחקן של אמת. אני נותן לחוויות שעברתי להיות נקודת פתיחה להבנת הדמות – ומשם יוצא למסע". לדבריו, הכוח של ההצגה טמון באי-הוודאות שהיא משאירה בקהל. "יש משפט שאמרו לנו בלימודים – 'מהצגה טובה לא יוצאים עם תשובות, יוצאים עם שאלות'. וזה מה שאני מקווה שיקרה כאן. כל אחד יראה משהו אחר, יתחבר ממקום אחר, יזדהה – או יתנגד". ואם שואלים אותו מה הוא מאחל לעצמו כשחקן? התשובה פשוטה: "להיות כל פעם אדם אחר. להביא לעולם דמות עם חיים שלמים – ולדעת לעזוב אותה כשנגמרת ההצגה".

"אם יש גן עדן" – על פי ספרו של רון לשם, בימוי: רועי מלכה, דרמטורגיה: משה קפטן, יעלה בין התאריכים 22/4-9/5 באולם אלי ליאון, בית צבי, רמת גן. יש למה לצפות!