28.01.24 / 10:46
אנחנו מתחזקים, ולא נעשים חלשים יותר, על ידי התמודדות עם רעיונות, ועם אנשים שאנחנו לא מסכימים איתם ", אומר זכארי ר. ווד. בשיחה חשובה על מציאת בסיס משותף, ווד מציג את המקרה שאנחנו יכולים לבנות אמפתיה ולהשיג הבנה על ידי התמודדות בטקטיות ובמחשבה עם רעיונות שנויים במחלוקת ופרספקטיבות לא מוכרות. "כוונון החוצה של נקודות מבט מנוגדות לא גורם להן להסתלק", אומר ווד. "כדי להשיג התקדמות מול מצבי מצוקה, אנחנו צריכים מחויבות אמיתית כדי להשיג הבנה עמוקה יותר של האנושות."
בשנת 1994, צ'רלס מוריי וריצ'רד הרנשטיין חיברו במשותף את "עקומת הפעמון" ספר מאוד שנוי במחלוקת אשר טוען כי בממוצע, כמה גזעים הם חכמים יותר וצפויים להצליח יותר מאחרים. מוריי והרנשטיין גם טוענים שחוסר אינטליגנציה קריטית מסביר את התבלטותו של פשע אלים בקהילות אפרו-מריקניות עניות. אבל צ'רלס מאריי ורצ'רד הרנשטיין אינם היחידים שחושבים כך.
ב 2012, סופר, עיתונאי ופרשן פוליטי בשם ג'ון דרבישייר כתב מאמר שהיה אמור להיות גרסה לא שחורה של השיחה שהורים שחורים רבים מרגישים שהם צריכים לנהל עם ילדיהם היום: שכוללת עצות כיצד לשמור על בטיחות ובה הוא הציע הצעות כגון: "אל תיכנסו לאירועים שסביר שימשכו הרבה שחורים," "הישארו מחוץ לשכונות שרובן שחורות ו"אל תפעלו כ"שומרוני הטוב" למען שחורים במצוקה". ובכל זאת, בשנת 2016, הזמנתי את ג'ון דרבישייר כמו גם את צ'ארלס מאריי לדבר בבית הספר שלי, בידיעה מלאה שאתן להם פלטפורמה ותשומת לב עבור רעיונות שבזיתי ודחיתי. אבל זו רק אבולוציה נוספת של מסע של למידה לא נוחה לאורך כל חיי.
כשהייתי בן 10, אמי אובחנה עם סכיזופרניה, מחלת נפש שמאופיינת בתנודות מצב רוח והזיות פרנואידיות. לאורך כל חיי, זעמה של אמי היה הופך את ביתנו הקטן לשדה מוקשים. ובכל זאת, למרות שחששתי מזעמה על בסיס יומי, למדתי גם כל כך הרבה ממנה. היחסים בינינו היו מסובכים ומאתגרים ובגיל 14 הוחלט שאני צריך לחיות בנפרד ממנה אבל במהלך השנים למדתי להעריך אחדים מהשיעורים החשובים שאמי לימדה אותי על החיים. היא היתה הראשונה שדיברה איתי על למידה מהאחר והיא, כמוני נולדה וגדלה במשפחה של דמוקרטים ליברלים מוצהרים. עם זאת, היא עודדה אותי לראות את העולם והבעיות שלו כמורכבות, שנויות במחלוקת ומשתנות כל הזמן.
יום אחד, נתקלתי במשפט "העדפה מתקנת" בספר שקראתי. וכששאלתי אותה מה פירוש המונח, היא בילתה מה שהרגיש כשעה בנתינת הסבר מעמיק ומלא מחשבה שיהיה הגיוני עבור ילד קטן. היא אפילו השמיעה את הנושא כך שיישמע מעניין כמו של כל אחד מהפרופסורים שלי. היא הסבירה את הסיבות הרבות מדוע אנשים בעלי דעות פוליטיות שונות מאתגרים ותומכים בהעדפה מתקנת, ומדגישה שבעוד שהיא מאוד תומכת בה, חשוב שאני אראה את הנושא כשנוי במחלוקת עם היסטוריה ארוכה, עתיד מפוקפק וכבעל שורה של גורמים מסובכים. בעוד שהעדפה מתקנת יכולה להגדיל את נוכחותם של מיעוטים במוסדות חינוך אליטיסטיים, היא הרגישה שזה יכול גם לפגוע באנשים שקדנים בני גזעים שונים מרקע יותר אמיד. אמא שלי רצתה שאני אבין שאני אף פעם לא צריך פשוט לכתוב דעות שאיני מסכים איתן, או לא אוהב אותן, כי תמיד יש משהו ללמוד מנקודות מבט של אחרים, גם כאשר זה עלול להיות קשה.
אבל החיים בבית עם אמא שלי לא היה ההיבט היחיד במסע שלי שהיה מעצב ולא נוח. בכיתה ד' היא החליטה שאני צריך ללמוד בבית ספר פרטי על מנת לקבל את החינוך הטוב ביותר שניתן. כתלמיד שחור שלומד בבתי ספר פרטיים בעיקר ללבנים, נתקלתי בגישות ובהתנהגויות ששיקפו סטראוטיפים גזעניים. כמה מהורי החברים שלי הניחו בתוך דקות של פגישה אתי שהמיומנות הכי טובה שלי היא לשחק כדורסל. ובאמת הרגיז אותי לחשוב שהגזע שלי היקשה עליהם לראות אותי כתלמיד שאוהב קריאה, כתיבה ודיבור. חוויות כמו אלה הניעו אותי לעבוד ללא לאות כדי להפריך את מה שידעתי שאנשים הניחו. אמי אפילו אמרה שכדי שאתקדם ואצליח ככל שאוכל עלי להיות סבלני, ערני ונינוח. כדי להוכיח שאני שייך, הייתי חייב להפגין ביטחון עצמי, יכולת לדבר היטב ולהקשיב בתשומת לב. רק אז חברי ייווכחו שמגיע לי להיות שם כמו להם.
למרות הסטראוטיפ הגזעני הזה ואי-הנוחות שחשתי לעתים קרובות, הלמידה שצברתי מהיבטים אחרים שחוויתי באליטה הפרטית היו בעלי ערך רב המורים עודדו אותי לבחון את סקרנותי, לאתגר את עצמי בדרכים חדשות להעמיק את הבנתי בנושאים שעניינו אותי, ההליכה לקולג' היתה הצעד הבא. התרגשתי לקחת את הדחף האינטלקטואלי, והעניין שלי בעולם לשלב הבא. הייתי להוט לקחת חלק בדיון תוסס עם עמיתים ופרופסורים ולמרצים חיצוניים; להקשיב, ללמוד ולזכות בהבנה מעמיקה יותר של עצמי ושל אחרים. בעוד שהתמזל מזלי להיפגש עם עמיתים ופרופסורים שהיו מעוניינים לעשות את אותו הדבר, הרצון שלי לעסוק ברעיונות קשים נתקל גם בהתנגדות.
כדי להכין את עצמי לעסוק עם מחלוקת בעולם האמיתי, הצטרפתי לקבוצה שהביאה דוברים שנויים במחלוקת לקמפוס. אבל הרבה אנשים מאוד התנגדו לקבוצה זו, וקיבלתי תגובות שליליות משמעותיות מסטודנטים, מסגל ההוראה ומההנהלה שלי. לרבים, היה קשה לראות איזה ערך יש בהבאת דוברים שנויים במחלוקת לקמפוס, כשהם גרמו לנזק. וההתקפות האישיות עלי גרמו לי לאכזבות, לראות את ההנהלה שלי מבטלת דוברים ולשמוע את כוונותיי מעוותות על ידי הסובבים אותי. עבודתי גם פגעה ברגשותיהם של רבים, והבנתי את זה. כמובן, שאף אחד לא אוהב שמעליבים אותו, ואני בהחלט לא אוהב לשמוע דוברים שנויים במחלוקת טוענים שהפמיניזם הפך להיות מלחמה נגד גברים או שלשחורים יש מנת משכל נמוכה יותר מאשר ללבנים. אני גם מבין שכמה אנשים חוו ארועים טראומטיים בחייהם. ובשביל כמה מהם, להקשיב לדעות פוגעניות יכול לעורר מחדש טראומות שהתאמצו כל כך להתגבר עליהן. רבים טוענים שעל ידי נתינת פלטפורמה לאנשים אלה, נגרם יותר נזק מאשר תועלת, ואני נזכר בזה בכל פעם שאני מקשיב לנקודות המבט האלה ומרגיש את הבטן שלי מתהפכת.
עם זאת, התעלמות מנקודות מבט מנוגדות לא גורם להן להסתלק, כי מיליוני אנשים מסכימים איתן. על מנת להבין את הפוטנציאל של החברה להתקדם, עלינו להבין את נכוחות שמנגד. על ידי התמודדות עם רעיונות שנויים במחלוקת ופוגעניים, אני מאמין שאנחנו יכולים למצוא בסיס משותף, אם לא עם הדוברים עצמם, אז עם הקהלים שהם עשויים למשוך או להטיף להם. באמצעות מעורבות, אני מאמין שאנו עשויים להגיע להבנה טובה יותר, הבנה עמוקה יותר, של האמונות שלנו ולשמר את היכולת שלנו לפתור בעיות, שאנחנו לא יכולים לעשות אם לא נדבר זה עם זה ולעשות מאמץ כדי להיות מאזינים טובים.
אבל זמן קצר לאחר שהכרזתי שג'ון דרבישייר ידבר בקמפוס, התעוררו התפרצויות סטודנטים במדיה החברתית. רמת ההתנגדות היתה למעשה, כל כך אינטנסיבית, שנשיא המכללה שלי ביטל את ההזמנה. הייתי מאוד מאוכזב כי כפי שראיתי את זה, לא יהיה דבר שאני או מישהו מעמיתי נוכל לעשות כדי להשתיק מישהו שהסכים איתו בסביבת המשרד של המעסיקים העתידיים שלנו.
אני מביט במה שקורה בקמפוסים, ואני רואה את הכעס. ואני מבין את זה. אבל מה שהייתי רוצה לומר לאנשים הוא שזה שווה את אי הנוחות, שווה להקשיב, ושאנחנו חזקים יותר, לא חלשים יותר, בגלל זה. כשאני חושב על החוויות שלי עם למידה לא נוחה, ואני מהרהר על כך, גיליתי שהיה קשה מאוד לשנות את הערכים של הקהילה האינטלקטואלית שאני חלק ממנה. אבל יש לי תחושה של תקווה כשאני חושב על האינטראקציות הפרטיות שהיו לי עם סטודנטים שגם תומכים בעבודה שאני עושה וגם כאלה שמאותגרים על ידה ואינם תומכים בה. מה שמצאתי הוא, שבעוד יכול להיות קשה לשנות את ערכי הקהילה, אנחנו יכולים להרוויח הרבה מאינטראקציות אישיות.
בעוד שלא הזדמן לי לפעול עם ג'ון דרבישייר בגלל ביטול ההזמנה על ידי הנשיא שלי, יכולתי לאכול ארוחת ערב עם צ'רלס מוריי לפני השיחה שלו. ידעתי שהשיחה תהיה קשה. ולא ציפיתי שהיא תהיה נעימה. אבל היא היתה לבבית, ואני זכיתי בהבנה מעמיקה יותר של טיעוניו. מצאתי שהוא, כמוני, האמין ביצירת חברה צודקת יותר. העניין הוא, שההבנה שלו של מה שהצדק כרוך בו היה שונה מאוד משלי. הדרך שבה הוא רצה להבין את הבעיה, האופן שבו הוא רצה לגשת לסוגיית אי השוויון היתה גם כן שונה משלי. ומצאתי שההבנה שלו של נושאים כמו רווחה והעדפה מתקנת היו קשורים ומושרשים עמוק בהבנתו אמונות ליברטריאניות ושמרניות שונות. מה מפחית ומגביר את נוכחותם בחברה שלנו. בעוד שהוא הביע את נקודות המבט שלו ברהיטות, נשארתי לגמרי לא משוכנע. אבל אני הלכתי משם עם הבנה עמוקה יותר.
זאת האמונה שלי שכדי להשיג התקדמות בהתמודדות במצוקות, אנו זקוקים למחויבות אמיתית כדי לזכות בהבנה עמוקה יותר של האנושות הייתי רוצה לראות עולם עם יותר מנהיגים אשר מכירים את הדעות לעומקן של אלה שאיתם הם אינם מסכימים בעליל. כדי שיוכלו להבין את הניואנסים של כל מי שהם מייצגים. אני רואה את זה כתהליך מתמשך שכולל למידה מתמדת, ואני בטוח שאוכל להוסיף תועלת לאורך הקו אם אמשיך לבנות אמפתיה והבנה באמצעות עיסוק עם פרספקטיבות לא מוכרות.
-
