הכוח שבשיתוף

אני יושבת מולה בבר רועש וצפוף בהרצליה, אבל איכשהו, יש בנינו שקט אמיתי. אנשים קמים וכל הזמן רוצים לעבור וזה גורם לה לקום ולהזיז את הכיסא, קדימה, אחורה ואת הפעולה הזאת היא עשתה לפחות שש פעמים בחמש דקות האחרונות. משהו שיכל היה להוציא אותי מהדעת, אבל היא עושה את זה בסבלנות ובנחת שמעוררות קנאה. לא הצלחתי לנתק ממנה את העיניים ואת האוזניים, גם לידי עברו הרבה אנשים וכל הזמן הייתי צריכה להזיז את התיק ולהתקרב עוד יותר ועוד יותר לשפת השולחן. אלה דברים שבדרך כלל היו גורמים לחוט הקשב הדק מאוד שלי להיגזר מיד. אבל הפעם אני קשובה כמו שמעולם לא הייתי. ואיך לא? אם רק המורים שלי בתיכון היו ככה מעניינים ונוטפי השראה, חשבתי, אולי באמת הייתי לומדת מהם משהו.

"אז ניצלתי שלוש פעמים מכדור.." היא ממשיכה בסיפור אחרי ששוב פעם קמה למישהי שרצתה לעבור והפה שלי נפער לרווחה "אבל המחשבה שרצה לי בראש תוך כדי שאני רצה ממיגונית למיגונית הייתה  'מה כבר תעברי שלא עברת?' אז האמנתי שאצא מזה. והנה, יצאתי."

ללה היא ניצולת נובה, אבל לפני שהיא ניצולת נובה היא ניצלה מאוד הרבה סיטואציות לא פשוטות שהחיים הביאו לה. לפעמים לא ברור למה אלוהים מביא כל-כך הרבה ניסיונות לאדם אחד במקום לחלק אותם שווה בשווה, אבל נראה שהערב אני מבינה עוד יותר את המשמעות של המושג "אלוהים מביא לך את הניסיונות שאתה מסוגל להתמודד איתם" כי אני לא בטוחה שמישהו אחר היה מצליח להתמודד בכזאת עוצמה עם כל מה שהבחורה הזאת עברה. בטח שלא אני.

"מעניין אותי לדעת איך קורה שיורים על בנאדם מאות מחבלים והדבר הראשון שעובר לו בראש זה 'כבר עברתי דברים גרועים מזה'? מה יותר גרוע מזה?"
היא חייכה, היא תמיד מחייכת. ואמרה בכנות שבאותו רגע, המחשבה הזאת זה הדבר היחידי שהציל אותה. היא וכוח עליון שהכווין אותה. אח"כ יהיה לה מספיק זמן להתמודד עם חוסר שינה, סיוטים, חרדות, פלאשבקים, טריגרים וחוסר תפקוד תעסוקתי. עכשיו היא עסוקה בלשרוד. והנה היא, עד היום, שנה וחודש אחרי - שורדת.

"אז מה איתך?" היא שאלה ולקחה שלוק מהקוקטיל הירקרק שלה. הרגשתי כל-כך בכיינית פתאום לספר לה על הקשיים שאני עברתי בתקופה האחרונה, או על הדברים שעברתי בילדות, כי הכל היה נשמע ליד הסיפור חיים שלה כמו מבצע של אחד פלוס אחד על הפנקייקים בבית הפנקייק.
אמרתי לה שזה באמת לא ביג דיל "שניה, כל בנאדם עובר משהו בחיים שלו. אל תמנעי ממני דברים שאני יכולה ללמוד ממך".

המשפט האחרון, טלטל אותי מהכיסא. שמעתי פעם מטפלת ריגשית שאמרה שבגלל השביעי באוקטובר הרבה אנשים לא מוכנים לתת מקום לכאבי היום יום שלהם. על הקושי בזוגיות, על הקושי בפרנסה, על הפחד הקיומי פה. כולם במחשבה של "יש אנשים שעברו את הגרוע מכל, מי אני שאתלונן?" ואז אנחנו שמים את הכאבים שלנו בצד ולא נותנים להם מקום. אבל זה לא אומר שהכאב פשוט יעלם, אלא שהוא פשוט יתעורר יום אחד ולא נבין מה עובר עלינו.

יש אנשים אמיצים שעוברים דברים מזעזעים, כמו שביעי באוקטובר והם מסתכלים באומץ על הכאב בעיניים. ויש אנשים כמוני שגם אם משתפים בכאב שלהם הם מרגישים חוצפנים על עצם השיתוף. וזה מצחיק כי זה בדיוק ככה גם כשיש לנו דברים טובים לשתף בהם את העולם. אנחנו מונעים לשתף את החכמה שלנו, את הכישורים שלנו, ואת היכולות שלנו. כי אנחנו בפחד אחר אבל דומה של "מה יגידו" אבל בעצם, מי אנחנו שלא נגיד? הכאב שלנו יכול להיות גם כאב של מישהו אחר, ואם הצלחנו להתמודד איתו אנחנו יכולים לעזור לאנשים נוספים להתמודד איתו גם כן. ככה זה גם עם המתנות שלנו.

אתה טוב בלהקשיב? תקשיב. את טובה בלייעץ? תייעצי. אתה טוב בלהכין אוכל? תכין אוכל לאנשים שקשה להם. ותשתפו את זה, המטרה היא לא להראות כמה טוב לנו בחיים למרות שקשה, המטרה היא להדליק אור כשחשוך.

תודה ללה ולכל הגיבורים האמיצים שמשתפים אותנו ביכולות שלהם ומלמדים אותנו כל הזמן.

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.