פרשת השבוע: ״בהעלותך״

הפרשה מתחילה במילים הבאות: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת״.

בפרשה יוצאים סופסוף בני ישראל למסע הגדול מן המדבר אל ארץ ישראל. אך כמו לפני כל יציאה למסע חשוב להגיע אליו מוכנים. בתחילת הפרשה מתוארות ההכנות האחרונות לקראת היציאה למסע. עוד במהלך ההכנות מתחילה העבודה במשכן.

לאחר שבפרשה הקודמת חגגו בני ישראל את חנוכת המשכן במסיבה רבת משתתפים, בפרשה הנוכחית הם מתחילים לעבוד בו ממש. אהרון, אחי משה, מקבל את הזכות לחנוך את תחילת העבודה בהדלקת מנורת הזהב בעלת שבעת הקנים. בהמשך יצטרפו אליו העוזרים הנאמנים שלו – הלויים.

הזמן חולף לו במהירות וכבר עברה שנה מאז יצאו בני ישראל ממצרים ומגיע חג הפסח. בני ישראל חוגגים את הפסח ומקריבים את קרבן הפסח במשכן. בהזדמנות זו גם נקבע פסח שני, לכל אלה שלא יכלו לחגוג את חג הפסח במועדו (כי היו טמאים או היו במקום מרוחק) בתקופת המדבר (לפני למעלה מ- 3000 שנים) לא היו אמצעי תקשורת להמונים כמו בימינו אולם משה רוצה לתקשר עם בני ישראל, להודיע מתי יוצאים לדרך ומתי הולכים, מתי מתחיל חג או סתם לזמן את ראשי העם להתייעצות. לשם כך מכינים שתי חצוצרות כסף גדולות וכל סוג של תקיעה מסמל מסר אחר לעם. תרועה – התחלת מסע, תקיעה – התכנסות כל העם סביב המשכן.

עכשיו באמת הכול מוכן ליציאה לדרך. תרועת חצוצרות נשמעת ושבטי יהודה, זבולון ויששכר יוצאים לדרך. בני לוי מפרקים את המשכן ויוצאים גם הם לדרך. תרועה שנייה נשמעת ושבטי ראובן, שמעון וגד גם הם יוצאים. וכך עוד שתי תרועות וכל השבטים מצטרפים למסע. אך לא כולם יוצאים לדרך. יתרו כהן מדין, חותנו של משה, רוצה לעזוב ולחזור לארצו, מדיין. משה מתחנן ומבקש ממנו: אל תעזבנו, בא עמנו אל ארץ ישראל ותקבל נחלה בארץ. המסע במדבר אינו קל. החום יוקד ובני ישראל מתחילים להתלונן. הם כועסים על משה וטוענים שבמצרים היה להם טוב וקל יותר. משה מרגיש שהוא אינו יכול להתמודד עם הטענות לבדו. כדי לסייע לו בהתמודדות עם דרישות העם ממנה ה' 70 זקנים (חכמים) המצטרפים אל משה באוהל מועד כדי שיישאו עמו במשא העם.

רוח ה' שורה על שבעים הזקנים והם זוכים כולם לרוח נבואה. ואולם שני אנשים, אלדד ומידד, ששהו במחנה באותה שעה זוכים גם הם לרוחו של ה' ומתנבאים שם, בתוך המחנה. יהושע בן נון נבהל מכך ומציע למשה לכלוא אותם, שכן הם אינם אמורים לעסוק בנבואה מחוץ לגבולות אוהל מועד אך משה דווקא מרוצה מהתנהגותם: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה' נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהם!".

הסיפור החותם את הפרשה הוא סיפור לא נעים המתרחש בין משה לאחיו. מרים ואהרון, אחיי משה, מדברים על אשתו הכושית של משה. איננו יודעים מה נאמר בדיוק, אך קל לחוש את הקנאה במעמדו המיוחד של משה, כנביא המועדף על ה'.

ה' כועס על מרים ואהרון. הוא מעניש את מרים והופך אותה למצורעת בצרעת עור לבנה. כאן אנו שוב רואים את גדולתו של משה שאינו קנאי למעמדו. במקום לכעוס על אחיו הוא עומד ומתפלל לרפואת אחותו. הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת, אז מסמן הענן לעם ישראל שאפשר להמשיך הלאה, ולאחר כל התלאות המסע חוזר למסלולו.

שבת שלום ומבורך!