פרשת השבוע: בהעלותך

מחיים של תלונות לחיים של שפע וברכה

יהודי שלח מכתב לרבי מליובאוויטש ובו הוא מבקש ברכה לו, לאשתו ולילדים. הוא כתב על מצבו הכלכלי הקשה ובעיות הבריאות שלו וסיכם שבמשך חייו לא ראה טוב.

זה מה שהשיב הרבי: "במענה על מכתבו, בו כותב על מצבו עתה, וכן אשר כל משך חייו לא ראה טוב, ומבקש להזכירו וכן זוגתו וילידיהם שיחיו לברכה, כנראה שאינו מרגיש בסתירה במכתבו עצמו. כי איש אשר בורא עולם הזמין לו את בת גילו (זוגתו) וברכם בילדים, יאמר שלא ראה טוב מימיו - הרי הוא כפוי טובה במידה מבהילה...

והרי מאות ואלפים מבני אדם מתפללים כל יום ויום להתברך בפרי בטן, והיו נותנים את כל אשר להם בשביל בן יחיד או בת יחידה, ועדיין לא זכו לזה... והוא אשר קיבל ברכה זו, וכנראה מבלי תפילה יתירה על הדבר, אינו מכיר בעושר ובאושר אשר בהם, וכופל במכתבו כאמור לעיל! ועוד מסיים שאינו מאמין חס ושלום שיעזרו לו מלמעלה, כי נגזר חס ושלום שכל ימיו יהיו עניים ומרודים!

מובן שאין כוונתי לומר שהפרנסה צריכה להיות בצמצום או מצב הבריאות בחלישות, אלא באתי לעורר, אשר אפשר שזהו הטעם (הסיבה) לחלישות הבריאות ולהעדר הרחבה בפרנסה, כיוון שאיננו מכיר כלל בברכת השם יתברך בעניין עוד יותר עיקרי מאשר שלימות בריאות והרחבת הפרנסה, והיא הברכה בבנים ובנות הולכים בדרך השם, וכשאין מכירים בטוב הנראה והנגלה הנתון מלמעלה, ובפרט כאשר חוסר ההכרה היא באופן מבהיל כל כך עד שבאה לביטויים החריפים שבמכתבו, מהו הפלא אם מלמעלה אין ממשיכים ברכה בשאר הענינים?

"תקוותי ששורותיי אלה המעטות בכמות תספיקנה להאיר עיניו לראות את המצב כמו שהוא, וכשיתחיל לעבוד את ה' יתברך מתוך שמחה אמיתית ופנימית, בוודאי תתוסף ברכת ה' יתברך גם בהנוגע לבריאות ופרנסה..."

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה"

מסעות העם במדבר רצופים בתלונות אף שהם הדור שראה הכי הרבה ניסים ומופתים: מעשר המכות לקריעת ים סוף, מעמוד הענן ועמוד האש למן שירד מהשמים, מהבגדים שלא נקרעו וגדלו איתם ועד המעיין שליווה אותם בדרך ועוד ועוד... התלונות לא פסקו.

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע" - רש"י מפרש: 'אין מתאוננים אלא לשון עלילה'. כל כך הרבה טובות הקב"ה מרעיף עליהם והם בוחרים לראות דווקא מה שאין.

ומה איתנו? מה גורם לנו לשכוח את כל הטוב שבחיינו ולהתלונן?

נניח שמבקשים מכם להיכנס לקופסא ענקית עם 400 איש שאינכם מכירים, עם מספר מצומצם מאד של חדרי נוחיות, וארוחות קצובות ולא הכי טעימות למשך 15 שעות רצופות, ובלי שום אפשרות לצאת. הייתם מסכימים? סביר להניח שלא.

ומה אם בסוף 15 השעות הייתם יוצאים מהקופסא ונוחתים בלוס אנג'לס? כנראה שלא רק שהייתם מסכימים, הייתם מוכנים לשלם על 'התענוג' הזה מעל 1,500$.

אדם לא מתלונן על מה שנראה לו הגיוני. אנחנו מתלוננים כשאנחנו חושבים שהדברים לא קורים כמו שהם 'צריכים לקרות', כשאנחנו לא מצליחים לראות את הטעם במה שקורה איתנו עכשיו כי זה לא מסתדר עם 'ההגיון' שלנו.

הפוקוס עובר באופן אוטומטי למה שאין, ושוכחים מה שכן יש. מכאן הדרך לאכזבה, תסכול ומרמור קצרה, ומי שמתלונן הכי הרבה משיג הכי מעט...

כשאנחנו מתלוננים אנחנו מזיקים קודם כל לעצמנו! שוכחים בכמה טוב התברכנו כי הכל עובר למגירת 'המובן מאליו', אבל האמת היא שאין כזה דבר 'מובן מאליו'. מה שבא לך בקלות הוא נס עצום לאדם אחר, ומה שיש לך היום - שכחת שהתפללת עליו פעם...

ויש גם חדשות טובות: יש תרופה לתלונות!

נתחיל ב'ספירת מלאי' של מה שיש לנו (היכולת להכין ולטעום קפה של בוקר אחרי מקלחת עצמאית, פקק בדרך לגן- כי יש לי ילדים, גן, כסף לשלם ורכב לאסוף אותם!) ההתבוננות תגלה לנו שגם אם לא הכל מושלם, יש הרבה מאד על מה להודות.

כשחיים בתלונות נמצאים בתודעת חוסר מתמדת, וזה עצמו כפי שמבאר הרבי, עלול להביא לחוסר נוסף, בבחינת - 'דומה מושך דומה'. כדי להמשיך את ברכת ה' ולקבל שפע יש תנאי ברור והוא לראות את הטוב, להודות בקיומו ולהודות עליו! - "וכשיתחיל לעבוד את ה' יתברך מתוך שמחה אמיתית ופנימית, בוודאי תתווסף ברכת ה' יתברך" אומר הרבי. השמחה האמיתית והכרת הטוב הן המפתחות לעבור מחיים של תלונות וחוסר לחיים של שפע וברכה.

המצב לא קל! שנה ו-8 חודשים במלחמה שלא נגמרת, מילואים, יוקר המחיה... למרות זאת, כשנאסוף את נקודות האור הקטנות, החושך יתחיל להתפוגג כי 'מעט אור דוחה הרבה מן החושך'.

ובכלל, אני אומרת: חשוך לכם? למה לחכות שמישהו ידליק את האור?תהיו אתם הפנס!