נכות? מלחמה? מחלות? - הומור שחור יציל אותנו?

"מקווה שתיהנו, בעצם זאת לא המילה המתאימה." כך פותח יובל ששון את ההקדמה לספרו החדש.

"שירי אלמנות ויתומים מצחיקים" נולדו בחטא. מאורעות מלחמת השביעי באוקטובר, "חרבות ברזל", הביאה אותי לחשיבה על ההסתכלות של המין האנושי עלהחלקים החלשים בחברה. בשם הצורך להגן עליהם אנו יוצאים למלחמות ובכך גורמים לפגיעה רבה יותר בילדים ובאנשים היקרים לנו שנשארים בעורף.

ציניות והומור שחור אפיינו את תהליך הכתיבה מראשיתו, אבל ככל שהמלחמה התארכה הבנתי שדברים שאני כותב שנשמעים לי מופרכים לחלוטין הופכים למציאות כמו חוסר ההתייחסות הקבוע לכאבם שליתומים וההנחה שהם מהווים מחיר שניתן לשלם, או בהמשך ההתייחסות אל משפחות החטופים כאל אלמנות ויתומים למרות שהחטופים עודם בחיים.

השירים הפכו בעיני לכואבים ומרים יותר, וקיבלתי תגובות שלעיתים ממש קשה לקרוא בהם. עצרתי בתום המקבץ השישי, יש לי רעיונות למאה שירים נוספים אך אני משתדל להפנות את מרצי לכתיבה מעט אחרת.

יובל ששון, יליד 1965, הוא סופר, משורר ואיש תיאטרון החי במגדל בגבעתיים. ספריו הקודמים: "לפעמים למות זה לא מספיק" (שירים), "תודה שבאתם, רומי" (רומן), "אני אבא ופויו, הולכים לבקר את הדוד מוניו" – יחד עם ליאור צ'רניץ  (ספר ילדים), "רצתי ודורה" (רומן). דבש (רומן), "טבע ועיר" (שירים).