ויקי גרונר חזרה לרמת השקמה והתאהבה מחדש בשכונה

ויקי גרונר, רמת-גנית משלנו, נשואה ואמא ל-3 ילדים. ׳תאומיקס׳ שעולים לכתה א בבית הספר נטעים והגדול שעולה לכתה ד. "אם היו שואלים אותי לפני כמה שנים על האפשרות לחזור לרמת השקמה, הייתי אומרת שאין סיכוי".

״המפגש הראשון שלי עם רמת השקמה היה קצת לפני גיל 11. ההורים שלי קנו בשכונה דירה בטעות, הם חשבו שהם קנו דירה ב"רמת חן הצעירה". מהר מאוד התאהבתי בשכונה הזו, התנדבתי בתנועת הנוער במתנ״ס, כתבתי לעיתון השכונתי (גיליון אחד עדיין שמור אצלי), הופעתי ביום הזיכרון עם מספר שירים ששרתי בבית מרתה ובמקביל הייתי פעילה במועצת התלמידים של בית ספר נטעים״.

״מנטעים עברתי לבליך עם המון חששות. באותה תקופה הייתה סטיגמה על השכונה וקצת התביישתי להגיד היכן אני גרה. בשבוע הראשון ללימודים המורה לערבית שהייתה בהלם משטף הקריאה שלי בערבית שאלה היכן למדתי. כשאמרתי "בנטעים" היא שאלה אם זה בית ספר למחוננים. באותה תקופה בית הספר היה מדשדש, אבל למזלי זכיתי במורים טובים ובמחנכת מושלמת (ורדה מרום)״.

״אחרי בליך התגייסתי למסלול ייעודי לקצונה ומשם המשכתי לשני תארים באוניברסיטה. ההורים שלי עזבו את השכונה ועברנו לשדרות הקונגרס. הניתוק מהקהילה ומהחברות היה קצת קשה, אבל מצד שני הוקל לי שלא אצטרך להתנצל על כך שאני גרה בשכונה נגועה בדיעות קדומות״.

״כשאופק הבן שלי אמר בגיל 3 "כשאהיה בכתה א – אני רוצה ללמוד בנטעים" התעלמתי באלגנטיות והתפללתי שישכח מזה. באותה תקופה גרנו בנווה רם והיינו בגנים של מרום נווה. בנחישות שיא, הוא המשיך לדבר על בית ספר נטעים וכך מצאנו את עצמנו במסע הסעות  יום יומי על ציר הירדן-מרום נווה. כך, אחרי 3.5 שנים של הסעות, חזרנו לרמת השקמה ואנחנו כאן כדי להישאר. הופתעתי מאוד מהמהפך שהתחולל בשכונה, מרמת הלימודים באשכול הגנים ובבית הספר, מהקהילתיות ומפעילות המתנס ומהאוכלוסיה האיכותית״.

ביומיום שלי אני מרצה על AI עם התמחות בעולמות משאבי האנוש וגם כתבתי את ספר ה-AI הראשון בישראל בתחום יחד עם יעקב רוזן, השותף המושלם שלי. 

לצד העבודה האינטנסיבית, אני תמיד מקפידה לשלב פעילות חברתית.

במשך שנים רבות הייתי פעילה במלחמה בהפרעות אכילה, פעילות שכללה הגברת המודעות וגם מאבק להרחבת המענים הטיפוליים בתחום ופתיחה מחודשת של המרפאה להפרעות אכילה בסורוקה. אני בעצמי התמודדתי עם אנורקסיה בעבר וזו הייתה סגירת מעגל מבחינתי.

האסון של ה-7/10 נפל על כולנו כרעם ביום בהיר. עוד באותו היום, הרגשתי צורך לסייע. הכנתי שולחן עם שתיה לכל מי שהגיעו להסתתר בבניין שלנו בזמן האזעקות, פניתי למוקד העירוני בשם תושבים סביב בעיות במקלטים (והמוקד עשה מלאכת קודש וזה המקום לפרגן להם ובענק) ומהר מאוד הקמתי מיזם קריירה התנדבותי שכלל שתי הרצאות בשבוע בזום עם מיטב המרצות והמרצים בנושא תעסוקה, קריירה, חוסן. נרשמו למיזם כ-1,000 אנשים ונהנו ממעל 20 הרצאות ללא שום עלות. בנוסף, במסגרת המיזם הייתה לי הזכות להגשים חלום לאור מנדלאוי, תושב השכונה, להרצות בפעם הראשונה ולשתף בסיפור חייו המטלטל. זה המקום להודות לחבר המועצה לשעבר אלי מוסרי על החיבור המרגש עם אור ועל התמיכה מאחורי הקלעים במיזם.

בנוסף למיזם ההתנדבותי ולעבודה לקחתי על עצמי עוד אתגרים כמו, ועד בניין, ועד הורים, הנהגת הורים, התמודדות ברשימת תנופה ירוקה למועצת העיר. לאחרונה גם פעלתי למזעור הצמצומים במרכז לגיל הרך, פעילות שנשאה פרי אודות לשיתוף פעולה מלא מראש העיר, מר כרמל שאמה הכהן, סגניתו עו"ד עינב בר, ועוזרו מר רוני יהודה ובשיתוף פעולה עם אגף החינוך והמרכז לגיל הרך.

ולצד כל אלה, ב-3 שנים האחרונות נפלה בחלקי הזכות להגשים חלום ולנגן בפסנתר. לא, אני לא יודעת תווים וגם לא למדתי בצורה מסודרת. אני מנגנת משמיעה כמעט כל שיר שאני רוצה בשתי ידיים ומאחלת לעצמי שיום אחד גם יהיה לי זמן לקחת את זה קדימה. 

המסר שלי לסיום, ללכת עם ה"אני מאמין שלנו עד הסוף" ולזכור שלתת זה גם לקבל. אין סיפוק גדול יותר מעשייה למען הזולת. לפני כמה ימים אופק הבן שלי קיבל תעודה מבית הספר על עשייה חברתית ועל "הובלת יוזמות משמעותיות לטובת התלמידים". התעודה הזו ריגשה אותי יותר מהציונים המעולים שלו, כי מבחינתי דרך ארץ קדמה לתורה ובתקופה המטלטלת שאנחנו כולנו עוברים כיחידים וכעם, צריך יותר את האכפתיות הזו. 

מאחלת שנדע ימים טובים יותר ושכל יקירינו יחזרו הביתה בשלום בהקדם.