פרשת השבוע: ״נצבים-וילך״

פרשת ניצבים וילך - מה זה קשור אליי?

לקראת ראש השנה החבר'ה בבסיס החליטו לערוך הגרלה. כל חייל הכניס לתוך תיבה  50 ש״ח, ומכיוון שהיו 300 חיילים הצטבר סכום נכבד של 15,000 ש״ח. כל חייל התבקש לכתוב את שמו על פתק ולהכניסו לקופסה, והכרטיס שיעלה בגורל יקבל את כל הסכום לכבוד השנה החדשה.

אחד החיילים התלבט מה לכתוב בפתק. מצד אחד, הוא היה שמח מאד לזכות בסכום הגדול רגע לפני החגים, ומצד שני אחד מחבריו לגדוד נפצע קשה לאחרונה בפעילות מבצעית, ועבר תקופה קשה של שיקום. לכן, חשב החייל, מכיוון שממילא הסיכוי לזכות קטן מאד (1:300), אם כך, במקום לכתוב על הפתק את שמו - עדיף שיכתוב את השם של חברו החייל שנפצע, ובכך יגדיל במעט את סיכוייו לזכות.

רגע ההרגלה הגיע. אחד המפקדים ניגש לקופסה, עירבב היטב את הפתקים, ושלף אחד. במשך כל הזמן החייל התפלל שהכרטיס הזוכה יהיה של חברו, החייל שנפצע. ואז... המפקד מכריז על שם הזוכה, ו...נס!! הזוכה הוא החייל הפצוע! מחיאות כפיים וקריאות נרגשות נשמעו מכל הגדוד. בעיניו של החייל הפצוע עמדו דמעות, והוא הובל לבמה בכסא גלגלים כדי לקבל את הפרס.

המסיבה הסתיימה. החייל, שכתב את שם החייל הפצוע במקומו, נשאר לעזור בסידור המקום. הוא ניגש לפנות את התיבה עם הפתקים, ופתח את אחד הפתקים. להפתעתו, הוא ראה שכתוב עליו השם של החייל הפצוע. עוד פתק - וגם עליו שמו של החייל הפצוע, וכך עוד פתק ועוד פתק. התברר שכמעט כל החיילים בגדוד כתבו את השם של החייל הפצוע...

פרשת השבוע פותחת במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אלוקיכם..." ניצבים - עומדים בקומה זקופה, היום - הוא יום ראש השנה, כולכם - יחד.

מי היה מאמין שכבר הגענו לראש השנה, ואנחנו צריכים לנער את עצמנו מעפר ואפר ולהתייצב עוד רגע לפני בורא העולם ביום הדין.
השנה, יותר מאי פעם עלינו להיות ניצבים - לעמוד בראש מורם וגאה על כך שמתוך החושך מצאנו הרבה מאוד אור, ומצאנו אותו יחד. בערבות הדדית, במחשבה על האחר, שזקוק יותר, שנפצע - בגופו, ברוחו, בנפשו, בביתו, במשפחתו או בממונו. היינו שם יחד זה למען זה, ונכון שלא היה קל אבל עשינו זאת.

ואין שום ספק, הקב"ה רוצה לראות שכולנו ביחד מאוחדים, והאחדות האמיתית היא דווקא ההכרה בכך שלמרות שאנחנו שונים, זה בכלל לא מה שחשוב.

המחבלים המרצחים לא רואים בנו את השוני. הם לא מבחינים בין ימני לשמאלני, בין דתי לחילוני, בין זקן לנער, בין מזרחי לאשכנזי, בין עשיר לעני, בין דיעות וסגנונות. מבחינתם כולנו אותו דבר: יהודים.
יש אימרה ישנה שאומרת, שאם היהודי שוכח שהוא יהודי, בא הגוי ומזכיר לו...
חבל.

חבל שלא ראינו שעם כל השוני אנחנו בול אותו דבר: יהודים. ולהבדיל, ככה בדיוק רואה אותנו הקב"ה, כמו שממשיך הפסוק ואומר: "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". אצל הקב"ה אין מעמדות, ודיעות פוליטיות, הכל שטויות. כולנו אותו דבר, בנים לה' אלוקינו, עם קדוש, אחים.

בבואנו לראש השנה, היום בו עוברים כל הנבראים לפני מלך מלכי המלכים, נביא איתנו את מידת הרחמים זה על זה. זו שהתפרצה מאיתנו בטבעיות ב-7.10 ועומדת לנו גם בימים אלה. ויהי רצון שנלך לקראת השנה החדשה, כשמתקיים בנו מאמר חז"ל: "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים", נזכור להתפלל לא רק על עצמנו, אלא על כלל עם ישראל, ובתיבת הפתקים של הקב"ה נשים גם פתק עבור חברינו, שיזכו לשנה טובה ומתוקה הרבה יותר.

ומכאן נלך יחד לקראת הניצחון, בידיעה ש"וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ, לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת". מול אויבינו ומול הקהילה הבינלאומית הצבועה נמשיך לעמוד ניצבים- בראש מורם ובלי פחד, כי ה' הוא ההולך עימנו. עם ישראל "חֲזַק וֶאֱמָץ!".