פרשת השבוע: פרשת במדבר

פרשת במדבר - מה זה קשור אליי?*

"וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי ה' כַּאֲשֶׁר צֻוָּה" - הרבה אתגרים צלח משה רבנו, אבל את המשימה הזו הוא לא היה בטוח איך הוא אמור לבצע: לספור את העם במדויק. זה הרי לא הגיוני לעבור אוהל אוהל, להיכנס לכל משפחה ולספור לבד עם שלם כולל תינוקות שנולדים, ואחרים שבינתיים נפטרים. ואכן הקב"ה אומר: תעשה מה שאתה יכול ואת השאר תשאיר לי.
וכך היה. רש"י מסביר שמשה הלך עד פתחי האוהלים ורוח הקודש 'גילתה' לו את מניין הנפשות שבתוכם.

החיים מלאים משימות - לפעמים הן פשוטות למדי, ולפעמים הן מאתגרות עד רמת הכמעט-לא-בר-ביצוע. לא תמיד מדובר בתירוצים, לפעמים באמת יש מכשולים וקשיים, ורבים וטובים מאיתנו מתייאשים ומרימים ידיים. המחשבה שזה 'גדול עליי' מתישה ותוקעת במקום.

מי כן מצליח? מי שמתחיל 'למרות ש...' ומבין שההצלחה לא תלויה רק בו, וכך גם הכשלון.
המון דברים יכולים להשתבש כשיוצאים לדרך, אבל באותה המידה גם להיפתר תוך כדי עשיה. מקורות שונים עלולים להיחסם, ומצד שני - הקב"ה הוא אינסופי, שלוחיו וצינורות השפע שלו אינם מוגבלים, ומקורות חדשים נפתחים כל הזמן.

בשנים הארוכות בהן אני עומדת מול קהל, קיבלתי לא פעם ולא פעמיים פניות 'מיוחדות'. אני נדרשת לייצר תוכן חדש ואיכותי שיקלע בול לסגנון הקהל והמקום, לעבוד תחת מגבלות של תקציב ותנאים, לעמוד מול קהל שאינו דובר עברית או שאינו יכול לשמוע. למדתי לגייס כל מה שיש לי ו... להרפות. כשאני יודעת שאני עושה את המקסימום שאני יכולה, אני מבינה שמכאן זה כבר לא בידיים שלי. כל כך הרבה דברים יכולים לקרות: מלו"ז שמשתבש ועד מערכת הגברה שקורסת בזמן אמת, ומכיוון שעל כל אלה אין לי שליטה, אני חייבת לשחרר ולהניח את המצב בידיים טובות, הידיים של המפיק הגדול מכולם- בורא עולם.

מרכז הבמה הוא הבית השני שלי. עברתי קורס ארוך מאד בלהרפות שליטה ולמסור לקב"ה את המצב. הרבה דברים השתבשו בדרך: מערכות הגברה אכן לא עבדו, אירועים התקיימו כשברקע אזעקות וקולות טילים שנופלים בסמוך, עמדתי מול קהל עייף או רעב, קהל שבור-לב מהמצב או היפר אנרגטי בשמחה משפחתית, והיו גם אירועים בגשם שוטף תחת כיפת השמים, וכאלה שנקבעו מעכשיו לעכשיו - רשימה חלקית ביותר.

את דברי הקב"ה למשה: עשה אתה את שלך ואני אעשה את שלי אני ממליצה מנסיון ומכל הלב לאמץ לחיים.

אין ספק שעלינו לעשות כל מה שתלוי בנו, להתאמץ ולעבוד קשה, להתפלל ולנסות כל מה שאפשר, אבל כשעשינו את המקסימום - לשחרר. כשמשאירים מקום לבורא לעשות את שלו, לקשור את הקצוות ולפתוח עבורנו דרכים חדשות, זוכים ליותר סיעתא דשמיא.

אחת המשניות שאני הכי אוהבת במסכת אבות היא: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" - מצד אחד יש לך אחריות, תן ת'מקסימום שלך! ומצד שני, תירגע. אף אחד לא מצפה ממך להצליח ב-100%, רק להשתדל ב-100%.

הקו שעובר בין לקיחת אחריות לבין לקיחת שליטה דק מאוד. האחריות היא על החלק שלנו בלבד, אבל אף אחד לא יכול לשלוט בתוצאה!.
מי יכול לשלוט במזג האויר, במצב הכלכלי, במצב הבטחוני, במצב הרוח של הבוס, בפקקים או במה יקרה מחר בבוקר?

אז מה עושים? יוצאים לדרך עם מה שיש ומתקדמים תוך כדי עשיה - וגם אם ניכשל וניאלץ לנסות שוב זה בסדר, וצריך לזכור שדברים יכולים להשתבש גם לטובה!

הדיאלוג בין משה רבנו לקב"ה רלוונטי לכולנו, היום.

בשמונת החודשים האחרונים, רבים מאיתנו חווים טלטלה. מצבים בלתי צפויים נכנסו לחיינו, ומשימות בלתי אפשריות פוגשות בכולנו: אנשי הצבא שמתמודדים עם כל כך הרבה גזרות של אש. המילואימניקים שנלחמים במחבלים מעל ומתחת לאדמה ונלחמים גם על הפרנסה והבית. הנשים בעורף שמג'נגלות בין בית, ילדים, עבודה, קניות, חוגים ושלל משימות. הרופאים שנאלצים להתמודד עם טראומות מורכבות בהיקפים בלתי נתפסים. שורדי ה-7 באוקטובר. פצועים בנפש ובגוף שעוברים שיקום יומיומי. אלפי אלפי המפונים שחיים רחוק מהבית ולא יודעים מתי ולאן ואם בכלל יחזרו... ויש עוד כל כך הרבה.
כולם שואלים את השאלה של משה: 'איך אני אמור לעשות את זה לבד?!' והתשובה זהה לכולם: 'עשו אתם את שלכם, ואני אעשה את שלי'.

זה הזמן להיזכר שלא אלמן ישראל. המשימה הלאומית היא גדולה, ולפעמים זה מרגיש שהיא גדולה מדי עלינו, אבל אסור לנו להתייאש. כל יום הוא ניצחון. אנחנו נלחמים בכל החזיתות ובעורף, והקב"ה מסייע בידינו, שהרי בדרך הטבע באמת שאי אפשר לבד. אם נמשיך לתת את המקסימום שלנו בשילוב כוחות, בלחימה, בתפילה, בעזרה הדדית ובאמונה שהקב"ה נלחם איתנו, לא ירחק היום שנגיע יחד, ובסיעתא דשמיא מיוחדת אל הניצחון ואל הגאולה.